Archive for אפריל, 2007

איך עוקפים שרירים?

30 באפריל 2007

פתחתי את הבלוג הזה ברשימה "מי המנהל?" תוך הבעת תדהמה מהגילוי (המדעי) שהשרירים מנהלים פלחים מרכזיים בחיינו. נראה שכדי ל"רצות" את השרירים ולהסיר מהם דאגה לא נותר לנו (בייחוד לנו הנשים עם מעט מסת השריר) אלא להתמיד בתרגילי כושר ותנועה ואם אפשר אז גם בודי-בילדינג. בכל זאת זה קצת מעליב אותי לחשוב שהשרירים מנהלים את כלכלת גופי (ולפעמים לא ממש טוב) ויחד עם זה ניזכרתי ברופא הצרפתי אמיל קואה ששם לב שלאוטוסוגסטיה יש יכולת לשלוט בתהליכים הפיזיולוגיים. כאן נרגעתי קצת, אם לאוטוסוגסטיה יש כח עוקף שרירים אז בוודאי יש עוד דרכים להשפיע על הנהלת גופנו. לגוף חייבות להיות דרכים לנהל את עצמו לא רע (גם בלי התעמלות יומם וליל) ואולי אנחנו, עם המולטי-טסקינג שאנו מרעיפים עליו, מונעים ממנו את היכולות הטבעיות שלו לארגן נבון את מהלכיו. מי שמכיר אותי, יודע שעכשו יבוא קטע על הגז המדהים ניטריק אוקסיד אבל נשאיר את זה להזדמנות אחרת. אני רוצה כאן להעלות לדיון את מה שאני מכנה – טקטיקות שיחזור איזון הגוף. במאמר שהעלתי היום בנרג' הצעתי כמה מהן שבחנתי בעצמי וראיתי שהן "עובדות" כמו מדיטציה, חיבוק או מוסיקה… מעניין גם לקרוא על חלקן של ההדמיות בשיפור ביצועים.
האם יש לכם הצעות נוספות?
וכרגיל, כשאני שוקלת להתחיל באיזון הגוף-נפש מן היסוד, מתחילים ה"פיתויים". היום, בכנס של החברה האמריקאית לביולוגיה ניסויית, הציג פרופ' אוונס את גלולת הפלא שמכונה "גלולת הכושר", היא מתוכננת להפעיל את הגוף כאילו היה אחרי פעילות גופנית. עכברים שקיבלו את הגלולה לא השמינו כשהוזנו בדיאטה עתירת שומנים גם ללא פעילות גופנית.
ועוד בטרם גמרתי להעלות את הרשימה הזאת וכבר עוד חדשה על גלולה לנשים (בינתיים נוסתה רק בקופים) שלא רק מורידה את התאבון היא גם מעלה את הליבידו.

לאחיות של האחים השמנים

27 באפריל 2007

הכל התחיל בסיפור של בטינה פקר "אחי הגדול", יעל ישראל כתבה רשימה אחת, ונינה רמון ואנוכי החלטנו להצטרף ולהציג כאן את ההיבטים שלנו: הפילוסופי-תודעתי והביולוגי-כלכלי. אנחנו מקוות שהניסיון לשיתוף הפעולה ביננו, יעלה יפה וכולנו נהנה ונשכיל ממנו. אתם כמובן מוזמנים להוסיף את נקודת השקפתכם… 
   
החלק שכתבה דינה
תפקידי הרישמי בדיון המשותף הוא לבחון את הסיפור "אחי הגדול" מזוית עינה של האבולוציה ומסת השריר. אני לא אחמיץ את ההזדמנות אבל אני רוצה להתחיל בהערה לבטינה:
 אין כמוך, בטינה!!! שפשוט ידעת לחבק את אחיך, אני בטוחה שהיית עבורו תמיד נקודת משען חיונית וזאת למרות שאת קטנה ממנו ובוודאי נהנת להישען גם עליו.

ועכשו, בהנחה שקראתם את הסיפור, נעבור להיבט הביולוגי ולמה אפשר היה לעשות לו היו כולם יודעים אז את מה שיודעים היום –

ראשית  הילד נולד פג, זאת אחת הסיבות השכיחות להשמנה שכן כבר מרגע הלידה, הגוף מנסה למלא את החסר ובוחר באסטרטגיה של "דאגת הגוף"…תינוקות למשל שנולדו בזמן מלחמת העולם השנייה גדלו להיות ילדים ובוגרים יותר שמנים מאלה שנולדו שנתיים קודם או שנתיים אחרי המלחמה. אתם בוודאי תחייכו אבל יש המנסים היום להפעיל תוכנית פעילות גופנית גם לפגים.

בשלב הראשון של חייו, החריפו לתינוק את הבעייה הראשונית על ידי האכלת יתר. אין ספק שזאת נעשתה מאהבת האם… אבל אכילת יתר מביאה את השרירים להאטה בתנועה, וכך מפסיד הגוף את הכח המוביל בהסרת דאגתו (זה נכון אפילו אצל לטאות).

ואז, עם "דאגת גוף" מוגברת הילד גדל ומשמין, ושוב בני משפחתו, מאהבה והמון רצון טוב, דוחקים בו לעשות דיאטות… מצב כזה, מחריף עוד יותר את "דאגת הגוף" שכן כבר מראש הגוף דאג למחר ועכשו עוד מנעו ממנו אוכל. בהזדמנות הראשונה הגוף יחזיר את כל מה שאיבד ואף יותר….אמרתי כבר, לא? בסופו של דבר, דיאטות גורמות להשמנה.
אתם יכולים לנחש מה דעתי על ניתוח של קיצור קיבה….הוא כמובן שוב החרפת מצב "דאגת הגוף" והפעם בגלל קשיים טכניים של הכנסת המזון לגוף….אבל גם על זה יודע הגוף להתגבר ובהזדמנות חוזר להשמין…

מה קרה לג'ודו? החלק המובן מאליו שהוחמץ בגידולו של הילד הוא פעילות גופנית, לא כאן המקום להציע את שרשרת הפיתויים שיש להפעיל במקרים כאלה. יד הדימיון שלי תקצר מלהכיל את כל האופציות…אבל זה לא נתון לשיקול בכלל!!! ילדים שמנים מאד חייבים לזוז, כל יום לפחות שעה ותמיד. לא פשוט…

הדבר העיקרי שהיה נכון לאח של בטינה היה אהבת אחותו (ואהבת משפחתו) – במצב של "דאגת הגוף" כמו בכל דאגה, הדבר החשוב הוא להרגיע את הדואג, לחבק אותו ולהעביר לו מסר "שיהיה בסדר". זה כמובן הדבר האחרון שעושים לשמנים בחברתנו. להפך, כל הזמן מאיימים עליהם כמה נורא מצבם ומה יקרה להם אם הם חס וחלילה לא ירזו… האמת היא שהפעילות הגופנית היא זאת הקשורה עם הבריאות בעוד שהרזייה שאינה מלווה בפעילות גופנית קשורה דווקא עם חולי.

בזמן האחרון אני מנסה (במסגרת הקורס "הסירו דאגה מגופכן") לעבד פתרון תומך ל"דאגת הגוף", וזאת על ידי הסבת ניהול כלכלת הגוף מפיקוד השרירים האוטומטי תוך שימוש במודעות ככלי ללימוד הגוף לדעת ולהרגיש שאין לו סיבה לדאגה. מודעות, התבוננות, אהבה…יש לכם רעיונות?

החלק שכתבה נינה
הסיפור של בטינה פקר "אחי הגדול" עצוב ונוגע ללב – ומאוד מוכר. כבר כתבתי רשימה כללית על הנושא,
הסיפור הזה מעניין כי הוא משלב היבטים פיזיולוגיים ותודעתיים-נפשיים גם יחד.
הניתוח שלי הוא מההיבט של חקר התודעה והחשיבה בפילוסופיה. ואתייחס לכמה תיאורים בולטים בסיפור:
הוא נולד לאחר שתינוק קודם מת, הוא נולד פג = משקל חסר, וההורים עטפו אותו בדאגה מתמדת. הוא היה מרכז הבית – והחיים. הם האביסו אותו מגיל קטן כדי שיתחזק ויפצה על משקל-החסר והשבריריות איתם נולד, נתנו לו את כל מבוקשו – לא היו גבולות. האילוף כאן ברור: אוכל = משוב חיובי, גמול, ואיזה ילד לא רוצה משוב חיובי וגמול? זה דפוס החשיבה שהוטבע בו: צריך לאכול.
סביר להניח שכילד הוא גם חש בחרדת ההורים וספג אותה, וגם היא השתלבה במערך דפוס האכילה.
אבל כשהוא גדל, הופכים לו את החיים. החברה בחוץ די דוחה אותו, ופתאום שוב חרדה ודאגה מצד ההורים – אבל בהפוך: לרדת במשקל, כי זה לא בריא, לא יפה: מנסים להציב גבולות. הוא לא מקבל זאת.
הוא התאהב בענת שלא החזירה לו אהבה, בגלל שהיה שמן. לאחר שירד במשקל, והתחתן, המבט שנעץ בענת היה "מבט גאה, מנצח".
לאחר הולדת הבת הבכורה הוא מתחיל להעלות במשקל. אשתו אומרת: "התחתנתי עם נסיך, והוא הפך לצפרדע שמנה". היא גוערת, מאיימת, מתחננת – והוא מבי
ט בה ב"חיוך מר".
והסיום: "כשראיתי את שני ילדיו נאספים בין זרועותיו, צמודים אל קירות כרסו ואת אשתו נשענת בעדינות על פסגת בטנו, ידעתי שאחי הגדול ניצח".
 
ההיבט הפיזיולוגי מובן: אם הגוף מתרגל מגיל אפס לאכול בכמויות – אז זה מה שיש. ואם נוסיף לכך את ההיבטים התודעתיים – את דפוס החשיבה שהוטבע בו: אוכל וממתקים פירושם בית, אהבה, דאגה, איכפתיות, הגנה, הישרדות – זה מה שהתקבע במוחו של הילד. בשלב הזה האכילה היא כבר צורך נפשי ופיזיולוגי.
מאוחר יותר, כאשר הוא פוגש בחיים מחוץ לבית – הוא בבעייה. כעת, כדי לשאת חן, עליו לעשות ההיפך: לרזות. אחרת יידחה. וגם ההורים מצטרפים  ללחץ לרזות. הקונפליקט הזה הוא קשה, כי דפוס ה"אוכל = אהבה והגנה" כבר הוטבע בתודעתו, והגוף כבר רגיל לכמויות אוכל עצומות, ודורש זאת.
כעת נוסף צורך על צורך, והוא במלחמה כפולה עם העולם ועם עצמו, כפי שמראות התגובות שלו:
הוא עבר ניתוח והוריד במשקל כדי להיות מקובל בחברה. הוא "הראה להם" [לענת] ; הוא התחתן עם אישה יפה; אבל ברגע שהשיג את יעדי המרד שלו – הוא חוזר ושוקע באכילה.
כי הדרישה להרזייה באה מבחוץ, לא מבפנים. עמוק בתוכו עדיין אוכל מזוהה עם אהבה ובית והגנה, ועם לקבל אותו כפי שהוא, ללא תנאים וללא גבולות.
כשאשתו הכירה אותו – זה כאילו שהכירה ואהבה רק את מראהו החיצוני, לא הפנימי. כדבריה: "התחתנתי עם נסיך, והוא הפך לצפרדע שמנה"… רק הילדים, שהם יצורים נקיים, ועדיין ללא שיפוט, מקבלים אותו כפי שהוא.
העניין של "שיקבלו אותי כפי שאני" הוא מעין עונש לסביבה. זו דרכו לנצח במלחמה. כי הוא במלחמה עם העולם.
אבל האמנם הוא מנצח? לא, כי הוא עדיין שבוי במערכת סגורה שמונעת על-ידי צרכים וציפיות, ופועל על-פיה. הוא לא השיג כלום. כל מה שהוא עשה זה לעזוב צורך אחד, ולהישאר עם צורך אחר. וצורך, כפי שהסברתי בכמה מקומות, שולט בנו. לא אנחנו שולטים בו.
אני כמעט בטוחה שהוא היה רוצה לרזות. הרי לא נוח להיות שמן, זה מכביד, זה מקור לתחלואים, ואפשר למנות עוד אלף תיאורים.
הדרך היחידה לדעתי בה יוכל לצאת מזה היא להתחיל ולעבוד על הדפוס שהתקבע בו: להבין שאהבה איננה תלוייה ומותנית בכלום: לא באוכל, לא ברזון – בכלום. וכמוה הרצון. כאשר הוא ישתחרר מהמשוואה אוכל = אהבה, ייקל עליו גם לרזות, כי אז גם הרצון לרזות יהיה רצון חופשי מציפיות הסביבה. זהו שינוי תודעה. 
 
ולסיום, עוד כמה מילים, ודווקא מההיבט הביולוגי – זואולוגי:
שומן-יתר איננו רק עניין חברתי של נורמות וסטריאוטיפים לגבי איך הגוף אמור להיות וכיו"ב. שומן-יתר לא משדר בריאות. ואנחנו, באופן לא מודע, כמו כל חיה, נמשכים למי שמשדר בריאות, כי כך אנחנו מבטיחים המשך טוב של הגנים שלנו. בעלי-חיים רוצים להזדווג עם מי שנראה שיש לו פוטנציאל גנטי בריא. טכסי חיזור רבים בעולם החי הם הצגה לראווה של המצב הגופני: ריקוד, שירה, מלחמה. עוד חומר למחשבה ?…

במנוחה, אנחנו מאבדים הרבה יותר מסת שריר מאשר הדובים

27 באפריל 2007

למרות יתרונה הגדול של פעילות השרירים בעיצוב כלכלת גופנו נראה שלא נוכל לוותר על פעילות קבועה ויומית כדי לשמור עליהם ולהנות מיתרונות פעולתם. השרירים הם יקרים לתחזוקה ובכל הזדמנות הגוף מנסה לצמצם את נפחם… בניסוי שבו נבדקו זקנים בריאים שנתבקשו להישאר במיטתם למשך 10 ימים, נמצא כי הם איבדו כקילו וחצי מסת שריר בתקופה כה קצרה. זאת בערך רמה הגבוהה פי 3 ממה שהיו מאבדים צעירים בניסוי דומה.
JAMA. 2007, 297(16), 1772-4
אולי היה כדאי לאמץ את דרכיהם של הדובים השחורים מאלסקה. במחקר שהתפרסם החודש ב- Physiological and Biochemical Zoology, 2007, 80, 3 הראו החוקרים שהדובים מאבדים הרבה פחות מסת שריר בשנת החורף שלהם בהשוואה לאנשים השוכבים במיטתם.

כדאי להוריד מלח, זה אולי מציל חיים

24 באפריל 2007

BMJ, published 20 April 2007

 CASH – Consensus Action on Salt & Health אגודת מומחים הנלחמים למניעת המלח בתזונה ובתעשיית המזון, זאת בגלל בעיות הבריאות שהמלח הרב גורר כמו למשל לחץ דם גבוה. הם הוציאו לאחרונה התרעה חמורה על כמויות המלח העצומות הנמצאות במזון המהיר כמו פיצה-הט או מקדונלד…היזהרו!!!

באתר ה- FSA המוקדש לנושא המלח ההמלצה היא לא לאכול יותר מ- 6 גרם מלח ביום. לצערנו רב המאכלים הפופולריים שנבדקו הכילו כ- 2 גרם מלח למנה…אז שימו לב.

בדיאטה פשוטה של פשוט "לא להוסיף מלח", שנמשכה 6 שבועות עם 80 מתנדבים בעלי לחץ דם גבוה, ניכרה ירידה משמעותית ברמת לחץ הדם של מי שהפסיק להוסיף מלח.
ההמלצה, אפילו להוריד קצת בצריכת המלח יפחית את התמותה ממחלות לב. וגם קצת על הביולוגיה המחברת בין יתר מלח ולחץ דם גבוה.

ועכשו הראו שזה גם טוב להרזייה של ילדים שהורידו להם מלח בתזונתם והם רזו…הסיבה המשוערת היא שהמלח גרם להם לצמאון והגביר את שתיית המשקאות הממותקים.

למרות שלא בכל המחקרים נראית עליה בסיכוי למחלות לב, בסקירה מקפת של 19 מחקרים שונים נמצאה מסקנה  המראה כי צריכת מלח גבוה קשורה עם כ- 20% יותר שבץ ויותר מחלות לב.
BMJ 2009, 339, b4567

סקר המוסד Quality and Efficiency in Health Care בגרמניה, מסיק שיש ירידה בלחץ דם בינוני בהפחתת מלח בתזונה, אבל לא ברורה ההשלכה לזמן ארוך.

לא בכדי התחילו בפרויקט National Salt Reduction Initiative במדינת ניו-יורק להפחתת רמות המלח גם במזון ארוז וגם במסעדות.

נראה שלמלח יש גם אפקט "אנטי-דכאוני" ואולי בגלל זה אנחנו רוצים עוד…

הרפואה של מחר – ננוטכנולוגיה לריפוי מחלות קשות

23 באפריל 2007

האם באמת הגיע סוף עידן הרפואה כמו שטוען אנדי קסלר בספרו האחרון The End of Medicine: How Silicon Valley (And Naked Mice) Will Reboot Your Doctor. נראה שאכן כך קורה…
נסו לדמיין עולם בו ניתן יהיה להמריץ איברים פגועים לרפא את עצמם? פגועי עמוד השדרה יוכלו להתחיל ללכת וחולי אלצהיימר לזכור…
ד"ר סטאפ מנהל המכון לביו-ננוטכנולוגיה באוניברסיטת Northwestern משיקגו, הוא אחד מהמדענים מהדור החדש המשלבים ננוטכנולוגיה וביולוגיה כדי לאפשר לגוף לרפא את מדוויו. באירועי היום NanoFrontiers: Visions for the Future of Nanotechnology מציג ד"ר סטאפ את מחקרו המוביל בתחום השימוש ביכולת ההתכנסות –  self-assembly של המולקולות ומראה את יכולת התיקון של התנועה בעכברים עם סימפטומים של פרקינסון. מולקולות המתוכנתות להתכנסות לננו-מיבנים הוזרקו לרקמת עמוד השדרה ועוררו את תיקון וגדילת הנוירונים הפגועים. הננו-סיבים (רוחב של כאלפית רוחב שערה) לא רק מעודדים את התחדשות צמיחת התאים הפגועים אלא גם מונעים היווצרות צלקות המונעות את החלמת רקמת עמוד השדרה.
הגישה המהפכנית המוצגת, של פוטנציאל התכנסות המיבנים התאיים, יכולה עקרונית לפתור מיפגעים במיגוון רחב של רקמות ולהציע פתרונות שלא העלנו על דעתנו לחוליים כרוניים. המולקולות שתכנן ד"ר סטאפ עם שותפיו למחקר, מתכנסות לננו-סיבים אחרי שהוזרקו למקום הפגוע ומאפשרות רגנרציה של הרקמה הפגועה. מחקר אחר בקבוצתו של ד"ר סטאפ מתקמד בתיקון רקמת הלב אחרי אוטם שריר הלב.
נראה שהננו-טכנולגיה אכן עומדת לפתוח תחום רפואה חדש ומהמצאות המתוחכמות של בדים אנטי-סטטים או מחבטי טניס משוכללים נגיע גם לריפוי מחלות עקשות כפרקינסון, לב וגם סרטן.
נראה שהרפואה חוזרת ליעדיה הראשונים של ריפוי ומפסיקה להסתפק רק בחסימת סימפטומים…

הגבר האמריקאי מודאג יותר מהשמנתו מאשר מאיבוד מקום עבודתו

22 באפריל 2007

ההשמנה נושפת גם בעורפם של הגברים…תקציר מימצאים מסקר ה-Esquire האחרון.

מגפת ההשמנה, מודל רפואי-אישי או מודל ציבורי-סביבתי

21 באפריל 2007

כבר אי אפשר להתעלם ממגפת ההשמנה של ילדי המאה ה-21 וקולות חדשים צצים המציעים להעביר את מיקוד נושא ההשמנה מהאחריות האישית למחויבות ציבורית. ההתיחסות לבעייה (אישית או סביבתית) היא חיונית להגדרת בעיית ההשמנה וליישום טקטיקות לפתרונה. נראה שחוסר ההצלחה בפתרון הבעייה ביישום גישות אישיות כמו הדיאטות שאינן מצליחות או שינוי מודל התנהגות הם המובילים לנסיונות לבחון איך הסביבה ואורח חיינו גורמים למגפת ההשמנה.
כדי להסביר את הבעיה הציבורית בפניה אנו ניצבים, הגדירה פרופ' שוורץ, מאוניברסיטת ייל, את הסביבה שלנו כ"סביבה רעילה" – סביבה שבגלל הביולוגיה שלנו מובילה בהכרח להשמנה. למשל, אכילת יתר כשמגישים מנות יותר גדולות, או כשמגישים אוכל מגוון לעומת אוכל מטיפוס אחד בלבד. גורמים אחרים הם כמובן תעשיית המשקאות הקלים, שפע הצעות לתכניות טלויזיה המפתות את הילד לרבוץ, היעדר מקומות נוחים לפעילות גופנית, פרסומות אינספור המעצבות את תפיסת עולמו של הילד, הרגלי המזון המהיר ועוד… דרך אגב, כבר יותר משנה מאז שהצהירו חברות המזון שהן ישנו את הגישה לפרסום לילדים, אבל בפועל לא קורה כלום.
לדוגמה, הנוחות בה ניתן להשיג מזון לא בריא כמו גם טעמו העשיר, זמינותו ומחירו הנמוך יותר הופכים אותו למבוקש יותר ממזון בריא שטעמו יותר דל, מחירו יותר גבוה, הוא פחות משווק וקשה יותר להשיגו. הסתכלות על משתנים אלה יכולה להוביל לתוכנית שינויים ב"סביבה הרעילה" בדומה למה שנעשה בטיפול בהרגלי העישון, מיסוי גבוה על סיגריות או איסור על עישון במקומות ציבוריים.
רציתי לפתוח כאן את הדיון על הצעות יישומיות לשינוי "סביבה רעילה" – אני כמקדמת השרירים, הייתי מציעה להקים הרבה פארקים נוחים לפעילות גופנית, ללמד בבתי ספר לפחות שעה פעילות גופנית כל יום ולחייב מקומות עבודה בהקמת מכון כושר ושימוש יומי בו.
אם יש לכם קשרים עם הרשויות אנא הפעילו אותם…
על איזה שינויים הייתם אתם ממליצים כדי לעצור את מגפת ההשמנה?
כדאי להוסיף, בסקר שנערך השנה בארה"ב נראה כי רק כמחצית מהאנשים מיישמים את הידע הרפואי שיש להם. בפעילות גופנית זה יותר בולט, מעל 90% מהמשתתפים יודעים שפעילות גופנית חיונית לבריאות אך רק 20% טרחו להגביר אותה…אסטרטגיה ציבורית יכולה לעקוף מכשול כזה.  
החוקרים מאוניברסיטת ייל פרסמו מאמר מקיף על יצירת האוירה שתאפשר את שינוי הגישה להתמודדות עם מגפת ההשמנה:
Actions necessary to prevent childhood obesity: creating the climate for change
J Law Med Ethics. 2007 Spring;35(1):78-89
 
ועוד מאמר מאותה זוית ראייה של השלכה חברתית…

ראו איך תעשית המזון מקדמת פרסומות מכוונות לילדים ומשפיעה על צריכת מזון לא בריא…

רסברטרול מהיין האדום – כמוסת הנעורים, רוצים לנסות?

19 באפריל 2007

כל כך הרבה כמוסות נעורים כבר ניסינו וכולן התגלו כבדיה. הפעם נראה שאולי בכל זאת נמצאה הכמוסה המיוחלת Longevinex® (יש עוד חברות מייצרות). המרכיב המוביל בכמוסה הוא הרסברטרול, חומר הנמצא בענבים, ביין האדום, וגם למשל בבוטנים, בשוקולד כהה או באוכמניות, אין ספק שעוד נשמע עליו רבות.
פרופ' דוד סינקליר מהרוורד, אחד המדענים המובילים בחקר ההזדקנות, אכן הראה, שלרסברטרול יכולת לשפר בריאות של עכברים חולים. בשלב מקדים של המחקר, העכברים הוזנו בתזונה עתירת קלוריות והם נהיו שמנים, סוכרתיים ועם בעיות בריאות קרדיולוגיות. קבוצת העכברים שקיבלה רסברטרול כתוסף החלימה ממחלותיה והאריכה חיים בהשוואה לקבוצת הבקורת של העכברים שקיבלו תוסף דמה. המימצאים פורסמו בעיתון היוקרתי NATURE. למרות שעדיין לא נוסתה נוסחת הכמוסה המדויקת המתאימה לנו בני האדם, הולכת וגדלה קבוצת המשתמשים בתערבת המכילה את הרסברטרול מתוך תקווה להאריך ימים וחיוניות (פרופ' סינקליר ואשתו כמובן ביניהם).
החוקרים חושבים שייתכן שהרסברטרול הוא החומר שביין שקשור לבריאות והוא שמקנה את אריכות החיים לשותים יין בקביעות. פרופ' סינקליר הוא גם בין מקימי החברה SIRTRIS הבוחנת יצירת תרופות רלבנטיות לכל מיני מדווים…עכשו לסוכרת ואולי לאריכות חיים יותר יעילה מאשר הרסברטרול. ועוד כתבה מקיפה על סינקליר…
מחקר מעניין שנעשה לאחרונה בקבוצתו של פרופ' אוורקס בשטרסבורג, הראה את אחד המנגנונים האפשריים לפעולתו של הרסברטרול. החוקרים הראו שמתן התוסף לעכברים השמנים והחולים איפשר להם לרוץ הרבה יותר מהר וזאת בעקבות התייעלות הפקת האנרגיה של המיטוכונדריות ("בנק" האנרגיה של התא) שלהם.
הרסברטרול גם מאריך חיים וגם מגביר חיוניות ולא רק בעכברים. הארכה של 30% נראתה בניסויים עם תולעים ועם זבובים והארכת משך חיים של 60% נמצאה אצל דגים וגם כשהוא לא האריך חיים הוא שיפר את הבריאות. נראה שהרסברטרול בדומה לגן SIRT1 מסוגל לעצור נזקי נוירונים המתרחשים במחלות קוגניטיביות כמו אלצהיימר.
אין ספק שהמימצאים מגרים כל דימיון, לי ממש בא לנסות את זה…המתנגדים טוענים כמובן שעכברים ודגים זה לא אנשים ולמרות המימצאים המרתקים עוד מוקדם מדי להמליץ על שימוש רסברטרול לאנשים. ההערכה היא שכיום משתמשים בכמוסה כבר אלפי אנשים…
במקביל, מנסים לפתח תרופה SRT1720 שתחקה את פעילות הרסברטרול.
הרסברטרול נמצא לאחרונה גם לחסום התפתחות תאי סרטן השד…וגם למנוע הצטברות שומן אצל עכברים "אלכוהוליסטים".
עכשו מנסים באוניברסיטת רייס לייצר גנטית גם בירה המכילה רסברטרול.
רוויו על ייתרונותיו של הרסברטרול.
ועוד מחקר על המנגנון האנטי-חמצוני של הרסברטרול:
The FASEB Journal. 2009;23:2412-2424

יש כמובן עוד מזונות (עתירי מלטונין) המאיטים את קצב ההזדקנות, במחקר מאוניברסיטת גרנדה הראו החוקרים שלהאטה בתהליכים הדלקתיים יכולים לתרום לא רק יין אלא גם מנטה, בצל, שבלת שועל, תירס ודובדבנים.

וגם קצת מידע על הגן הרלבנטי להשמנה CD38… ועל תפקידי החלבון Sirt2 הקובע את שיעור מאגר השומן בתא.

ולמרות הכל, ב-  2010 כבר מתחילים לחשוש שזאת לא תהיה הגלולה לאריכות חיים, האם יש גלולה כזאת בכלל?

וב-2013, רישמית בקונטיקט, פרופ' דאס הואשם ברמאות של מחקרים על הרסברטרול  שביין האדום וההטבות שהוא מביא למחלות הלב.

רק בפלורידה מותר לבנות בתיכון להרים משקולות

17 באפריל 2007

 

New York Times, April 17, 2007

הרזיה בריאה מחייבת הסרת "דאגת הגוף", יש לכם הצעה?

17 באפריל 2007

השמנה, המגיפה של ימינו, נראית לכאורה פשוטה לפיתרון: רק לאכול פחות ולזוז יותר. אז מדוע אחוז ההצלחה ארוכת הטווח של דיאטות הוא כ"כ נמוך? ולמה כדאי לרוצים לרזות (בייחוד לרוצות לרזות) להוסיף תרגילי התנגדות וכח להתעמלות האירובית שלהם?
למרות שגם האכילה וגם התנועה הן פעילויות רצוניות שאנחנו לכאורה קובעים את היקפן, הן מושפעות מאד מהאסטרטגיה הכלכלית של הגוף וחלק ניכר מהן לפיכך אינו רצוני. חשוב לזכור שהאכילה אינה באה לספק רק את צרכי הגוף העכשויים, אלא גם משמשת למילוי מצברים לעתיד. מכאן ניתן להבין שמי שדאגתו לעתיד גדולה יותר יאגור יותר ממי שאינו דואג למה יהיה מחר עם האוכל…אפשר לכן לתאר את אגירת השומן כתוצאה של דאגת הגוף ל"מה יהיה מחר?" הדאגה הזאת מובילה את הגוף לשינוי האסטרטגייה הכלכלית שלו לכיוון חסכון. חסכון אשר מתבטא בפחות פעילות/מסת שרירים, ביתר אכילה, בהפניית משאבים לאגירה ובחוסר טיפול בבעיות בריאות שוטפות (בא לידי ביטוי במיגוון מחלות כמו למשל, עלייה בסיכוי לסרטן, עליה בסיכוי תמותה (עד פי 2), עליה בסיכוי למחלת חניכיים, הפחתה בסיכוי להריון, עלייה בגלי חום אצל הנשים, עלייה בדלקתיות שריר הלב או עלייה במחלות קרדיו-מטבוליות). האם ידעתם שיותר מ-6000 גנים מעורבים בקביעת משקל הגוף? זה כרבע מהגנום שלנו, דהיינו מומלצת מדיניות כוללת.
כולנו (הסובלים ממשקל יתר) מרגישים פיסית את העול המצטבר של "דאגת הגוף" ובמצב כזה רובנו מחליטים ש"די כבר, הגיע הזמן להרזייה…" ובוחרים באחת הדיאטות האופנתיות ואפילו  מצליחים לרזות כמה ק"ג.
מה הבעייה? בהרזייה שאינה מלווה בהסרת דאגה, ישאר הגוף במצוקתו הראשונית ובהזדמנות הראשונה יפעיל מיגוון מנגנונים להחזרת השומן האבוד, הוא יצליח…(מעל 90% מהמרזים חוזרים למשקלם המקורי תוך 1-5 שנים). אין זה פלא שדיאטה דלת קלוריות מובילה בסופו של דבר ליתר השמנה שכן היא מחריפה את דאגת הגוף ולא מקלה עליה. הדבר בולט בדיאטה דלת פחמימות המשרה ממהותה עייפות מפחיתת תנועה גופנית. וגם, אין זה פלא שכדורי הרזיה המסייעים בהרזיה לא באמת יובילו לאיבוד משקל משמעותי אם לא ילוו בהסרת דאגת הגוף… כדאי לציין שההשתוקקות שלנו למאכלים "אסורים" אינה חולפת במהירה ונמצאה, בסקר שנעשה בבוסטון, גם 6 חודשים אחרי תחילת הדיאטה. בכנס 2008 של ה- AAAS  הראה פרופ' גילברט שהחשק שלנו לאוכל מסוים מושפע מהציפיות שלנו, אפשר לחשוב איך להשתמש בזה ולהגביר הנאה מהאוכל הבריא…
תנאי הכרחי להרזייה ארוכת טווח הוא לפיכך הסרת דאגת הגוף. כדאי לזכור – הרזייה שבאה ממצב שפע אינה מאיימת על הגוף, אינה מלווה במחלות וגם אינה חולפת בגלל מצב לחץ זה או אחר.

הדרך הידועה להסרת דאגת הגוף היא כמובן הפעילות הגופנית, הפעלת השרירים דורשת הרבה אנרגיה מה שמראה לגוף שיש לו מספיק אנרגיה ולכן אינו צריך לדאוג. במצב כזה הוא מוותר על מצב הדאגה (להחליף הילוך) ועובר למצב – שפע. מחקר חדש שהתפרסם ב- JAMA אכן הראה שמה שמשפיע על אריכות ימים ובריאות הוא לא משקל הגוף אלא הכושר שלו.

אני, כמו תמיד, ממליצה בחום על בניית שרירים לחזק את מסיר הדאגה הכי פשוט שלנו – השריר. אכן גם אצל ילדים (שפעם לא היה נהוג לתרגל אותם כך) חיזוק השרירים הוביל להרזייה ולירידה בשומן הביטני.
מעניין לציין שהפעילות הגופנית מפחיתה לא רק את דאגת הגוף אלא גם את דאגת הנפש, חוקרים מבוסטון הראו שיוגה מעלה את רמות ה-GABA במח וכך היא מיטיבה גם עם "מצבי רוח שפופים". 

חשוב לשים לב ולא להגזים שכן התעמלות אכן צורכת המון אנרגיה מהגוף, ולמשל יכולה לגרום אצל ספורטאים מקצועיים לירידה בכושר החיסון ובהתמודדות עם מחלות מערכת הנשימה. 

אבל כמובן שיש עוד מסירי דאגת הגוף למשל אהבה או תמיכה (מהניסיון האישי שלי הם עובדים נהדר). דוגמה מעניינת היא ההצלחה הכפולה בטיפול בבני נוער עם בולמיה כשהוא נעשה בשילוב עם טיפול משפחתי תומך לעומת הצלחת רק הטיפול נפשי למתבגרים הבולמיים. וגם נמצא שלילדים שהוזנחו בילדותם על ידי הוריהם, היה סיכוי מוגבר ב- 50% להיות שמנים. ועוד נמצא, שינה קצרה מדי בלילה (בלי קשר להפרעות שינה), אצל ילדים, קשורה עם עליה בסיכוי להשמנה, וגם אצל נשים אחרי הלידה, כך ששינה טובה גם היא בין מסירי הדאגה.

אנא שימו לב שבחרתי במונח דאגת הגוף להדגיש שהוא קשור אך אינו זהה עם דאגה שמקורה נפשי. קל להפריד בין שני טיפוסי הדאגות, דאגת הנפש מלווה באי-אכילה, הגוף נמנע מלהשקיע אנרגיה בעיכול בשלב של מצוקת הנפש. דאגת הגוף לעומת זאת שהינה דאגה "כלכלית" של מה יהיה מחר לאכול? גורמת ליתר אכילה ולאגירה של המזון. אבל כמובן לא תמיד הכל כל כך פשוט, הדאגות יכולות "להתערבב" ובמקרים קיצוניים יבואו לידי ביטוי בהפרעות אכילה כמו אנורקסיה ובולמיה או לחילופין בדיכאון.
רציתי כאן להתייעץ איתכם ולבקש את תרומתכם לרעיונות אסטרטגיים להסרת דאגת הגוף. אני בונה תוכנית לילדי כתות ה' ועזרתכם תתקבל בברכה. יש שתי סיבות עיקריות (בנוסף לאהבה) שכדאי להפנות משאבים לילדים, ראשית מצב ההשמנה אצל הילדים מחריף ושנית הרבה יותר אפקטיבי לעצור השמנה מאשר לתמרן הרזייה. כדאי לזכור שכל הסרת דאגת גוף (בכל גיל) תתבטא אוטומטית (אצל הנוטים לעודף משקל) בהרזייה עם הזמן. כל גיליון ינואר 2008 של אחד מעיתוני SAGE מוקדש לסיבות הקשורות בהשמנת ילדים.

באוניברסיטת טקסס פיתחו משחק חדש ‘NEAT-O’ המונה את כלל התנועה של גופנו במהלך היום, מקווים שזה יעודד תזוזה…
נראה שסוף סוף כולם מתחילים להבין שההתמודדות עם מגפת ההשמנה היא לא פשוטה
אז מה אתם הייתם עושים להסרת דאגת הגוף?

לביוכימאים שבינכם המתעניינים במנגנוני בקרה של תאי שומן כדאי לשים לב בין השאר גם למהלכיו של חלבון תאי השומן –
Cholesteryl Ester Transfer Protein שהעדרו אינו מאפשר לתאי השומן לצבור שומנים. נראה שהפעלתו יכולה להיות בין התוצאות של מצב דאגת הגוף. אכן מצאתי במאמר ישן שרמתו יורדת אחרי מרתון אפניים…
J Biol Chem. 2007 Jul 27;282(30):21856-65

"Possible Role for Intracellular Cholesteryl Ester Transfer Protein in Adipocyte Lipid Metabolism and Storage"
וגם להשפעת החסימה של האנזים stearoyl-CoA desaturase-1 על הסינדרום המטבולי.

אחד המודלים להרזייה הוא שהרזייה היא מצב של חוסר בלפטין והוא הסיבה שהיא אינה מחזיקה מעמד. אכן מי שתורם לביטול התהליכים מבטלי הרזייה הוא הלפטין  J. Clin. Invest. June 2008
 

 מה דעתכם על מהלכי החלבון Tripeptidyl peptidase II המכתיב גם תחושת שובע וגם יצירת תאי שומן?
EMBO reports, 2007, 8, 12, 1183–1189

ועל הביוכימיה של צימוד אצל עכברים שמנים ואצל עכברים עמידים להשמנה.
Am J Physiol Regul Integr Comp Physiol 2007;293 R1773-R1780
 

וגם על המלנקורטין המעורב בכל כך הרבה מתהליכי הגוף.  Nat Rev Drug Discov. 2008 Mar 7

כמו גם על החלבון TRAP המשרה יצירת תאי שומן ברקמת השומן. PLoS ONE. 2008 Mar 5;3(3):e1713

כמו גם על הנדסה גנטית של מידת הצמדת האנרגיה בשרירי העכברים (uncoupling in skeletal muscle) שהובילה את העכרים לאריכות חיים ובריאות.  Cell Metab. 2007 Dec;6(6):497-505

או על קולטני מערכת העצבים האחראים (אצל תולעים) על העברת מסר תנועה ופחות אכילה או לחילופין חוסר תנועה ואכילת יתר.  Proc Natl Acad Sci U S A. 2008 Jan 23

ניסיון לבנות מודל מתמטי שיחשב את המשקל בהתאם לתזונה ולהוצאות האנרגיה…לדעתי הוא לא מספיק מתוחכם ולכן אינו יכול להכיל את כל המשתנים.  PLoS Comput Biol, 2008, 4(3): e1000045

Diogenes is a pan-European Programme targeting the obesity problem from a dietary perspective: seeking new insights and new routes to prevention
The name Diogenes is the acronym and stands for – Diet, Obesity and Genes

כמו שהצעתי, דאגת הגוף מובילה לאגירת שומן ויכולה אבל לא בהכרח חייבת להוביל גם לאכילת יתר, בנמטודות אכן כבר הראו שאכילה והשמנה לא בהכרח קשורים
עדויות נוספות נמצאו במעקב אחרי תזונת ילדים בשבדיה. לא נמצאו הבדלים ניכרים בין תזונת הילדים השמנים והלא-שמנים.
European Journal of Clinical Nutrition (2007) 61, 517–525

אם לוקחים בחשבון חישובים כלליים על הוצאת אנרגיה כמו שהציע פרופ' ווסטרפ מהולנד, נראה שאנחנו היום לא מוציאים הרבה פחות אנרגיה מאשר פעם. אז אם אנחנו לא בהכרח אוכלים הרבה יותר ולא מוציאים הרבה פחות אנרגיה, מה קורה כאן? ואיך יש כזאת עלייה בשיעור ההשמנה? כמו שהצעתי, נראה שיש שינוי באסטרטגיה הכלכלית של תאינו, התייעלות והפניית חלק יותר גדול מהאנרגיה שלנו למאגרים. אכן פרופ' ווסטרפ הראה במחקרו האחרון שפעילות גופנית קשורה עם שיפור ביכולת המיטוכונדריה (אברוני האנרגיה) שלנו. דהיינו שינוי באסטרטגיה הכלכלית של התאים – פחות אגירה והייתי מניחה שיותר מהאנרגיה יתבזבז כחום.