לאחיות של האחים השמנים

הכל התחיל בסיפור של בטינה פקר "אחי הגדול", יעל ישראל כתבה רשימה אחת, ונינה רמון ואנוכי החלטנו להצטרף ולהציג כאן את ההיבטים שלנו: הפילוסופי-תודעתי והביולוגי-כלכלי. אנחנו מקוות שהניסיון לשיתוף הפעולה ביננו, יעלה יפה וכולנו נהנה ונשכיל ממנו. אתם כמובן מוזמנים להוסיף את נקודת השקפתכם… 
   
החלק שכתבה דינה
תפקידי הרישמי בדיון המשותף הוא לבחון את הסיפור "אחי הגדול" מזוית עינה של האבולוציה ומסת השריר. אני לא אחמיץ את ההזדמנות אבל אני רוצה להתחיל בהערה לבטינה:
 אין כמוך, בטינה!!! שפשוט ידעת לחבק את אחיך, אני בטוחה שהיית עבורו תמיד נקודת משען חיונית וזאת למרות שאת קטנה ממנו ובוודאי נהנת להישען גם עליו.

ועכשו, בהנחה שקראתם את הסיפור, נעבור להיבט הביולוגי ולמה אפשר היה לעשות לו היו כולם יודעים אז את מה שיודעים היום –

ראשית  הילד נולד פג, זאת אחת הסיבות השכיחות להשמנה שכן כבר מרגע הלידה, הגוף מנסה למלא את החסר ובוחר באסטרטגיה של "דאגת הגוף"…תינוקות למשל שנולדו בזמן מלחמת העולם השנייה גדלו להיות ילדים ובוגרים יותר שמנים מאלה שנולדו שנתיים קודם או שנתיים אחרי המלחמה. אתם בוודאי תחייכו אבל יש המנסים היום להפעיל תוכנית פעילות גופנית גם לפגים.

בשלב הראשון של חייו, החריפו לתינוק את הבעייה הראשונית על ידי האכלת יתר. אין ספק שזאת נעשתה מאהבת האם… אבל אכילת יתר מביאה את השרירים להאטה בתנועה, וכך מפסיד הגוף את הכח המוביל בהסרת דאגתו (זה נכון אפילו אצל לטאות).

ואז, עם "דאגת גוף" מוגברת הילד גדל ומשמין, ושוב בני משפחתו, מאהבה והמון רצון טוב, דוחקים בו לעשות דיאטות… מצב כזה, מחריף עוד יותר את "דאגת הגוף" שכן כבר מראש הגוף דאג למחר ועכשו עוד מנעו ממנו אוכל. בהזדמנות הראשונה הגוף יחזיר את כל מה שאיבד ואף יותר….אמרתי כבר, לא? בסופו של דבר, דיאטות גורמות להשמנה.
אתם יכולים לנחש מה דעתי על ניתוח של קיצור קיבה….הוא כמובן שוב החרפת מצב "דאגת הגוף" והפעם בגלל קשיים טכניים של הכנסת המזון לגוף….אבל גם על זה יודע הגוף להתגבר ובהזדמנות חוזר להשמין…

מה קרה לג'ודו? החלק המובן מאליו שהוחמץ בגידולו של הילד הוא פעילות גופנית, לא כאן המקום להציע את שרשרת הפיתויים שיש להפעיל במקרים כאלה. יד הדימיון שלי תקצר מלהכיל את כל האופציות…אבל זה לא נתון לשיקול בכלל!!! ילדים שמנים מאד חייבים לזוז, כל יום לפחות שעה ותמיד. לא פשוט…

הדבר העיקרי שהיה נכון לאח של בטינה היה אהבת אחותו (ואהבת משפחתו) – במצב של "דאגת הגוף" כמו בכל דאגה, הדבר החשוב הוא להרגיע את הדואג, לחבק אותו ולהעביר לו מסר "שיהיה בסדר". זה כמובן הדבר האחרון שעושים לשמנים בחברתנו. להפך, כל הזמן מאיימים עליהם כמה נורא מצבם ומה יקרה להם אם הם חס וחלילה לא ירזו… האמת היא שהפעילות הגופנית היא זאת הקשורה עם הבריאות בעוד שהרזייה שאינה מלווה בפעילות גופנית קשורה דווקא עם חולי.

בזמן האחרון אני מנסה (במסגרת הקורס "הסירו דאגה מגופכן") לעבד פתרון תומך ל"דאגת הגוף", וזאת על ידי הסבת ניהול כלכלת הגוף מפיקוד השרירים האוטומטי תוך שימוש במודעות ככלי ללימוד הגוף לדעת ולהרגיש שאין לו סיבה לדאגה. מודעות, התבוננות, אהבה…יש לכם רעיונות?

החלק שכתבה נינה
הסיפור של בטינה פקר "אחי הגדול" עצוב ונוגע ללב – ומאוד מוכר. כבר כתבתי רשימה כללית על הנושא,
הסיפור הזה מעניין כי הוא משלב היבטים פיזיולוגיים ותודעתיים-נפשיים גם יחד.
הניתוח שלי הוא מההיבט של חקר התודעה והחשיבה בפילוסופיה. ואתייחס לכמה תיאורים בולטים בסיפור:
הוא נולד לאחר שתינוק קודם מת, הוא נולד פג = משקל חסר, וההורים עטפו אותו בדאגה מתמדת. הוא היה מרכז הבית – והחיים. הם האביסו אותו מגיל קטן כדי שיתחזק ויפצה על משקל-החסר והשבריריות איתם נולד, נתנו לו את כל מבוקשו – לא היו גבולות. האילוף כאן ברור: אוכל = משוב חיובי, גמול, ואיזה ילד לא רוצה משוב חיובי וגמול? זה דפוס החשיבה שהוטבע בו: צריך לאכול.
סביר להניח שכילד הוא גם חש בחרדת ההורים וספג אותה, וגם היא השתלבה במערך דפוס האכילה.
אבל כשהוא גדל, הופכים לו את החיים. החברה בחוץ די דוחה אותו, ופתאום שוב חרדה ודאגה מצד ההורים – אבל בהפוך: לרדת במשקל, כי זה לא בריא, לא יפה: מנסים להציב גבולות. הוא לא מקבל זאת.
הוא התאהב בענת שלא החזירה לו אהבה, בגלל שהיה שמן. לאחר שירד במשקל, והתחתן, המבט שנעץ בענת היה "מבט גאה, מנצח".
לאחר הולדת הבת הבכורה הוא מתחיל להעלות במשקל. אשתו אומרת: "התחתנתי עם נסיך, והוא הפך לצפרדע שמנה". היא גוערת, מאיימת, מתחננת – והוא מבי
ט בה ב"חיוך מר".
והסיום: "כשראיתי את שני ילדיו נאספים בין זרועותיו, צמודים אל קירות כרסו ואת אשתו נשענת בעדינות על פסגת בטנו, ידעתי שאחי הגדול ניצח".
 
ההיבט הפיזיולוגי מובן: אם הגוף מתרגל מגיל אפס לאכול בכמויות – אז זה מה שיש. ואם נוסיף לכך את ההיבטים התודעתיים – את דפוס החשיבה שהוטבע בו: אוכל וממתקים פירושם בית, אהבה, דאגה, איכפתיות, הגנה, הישרדות – זה מה שהתקבע במוחו של הילד. בשלב הזה האכילה היא כבר צורך נפשי ופיזיולוגי.
מאוחר יותר, כאשר הוא פוגש בחיים מחוץ לבית – הוא בבעייה. כעת, כדי לשאת חן, עליו לעשות ההיפך: לרזות. אחרת יידחה. וגם ההורים מצטרפים  ללחץ לרזות. הקונפליקט הזה הוא קשה, כי דפוס ה"אוכל = אהבה והגנה" כבר הוטבע בתודעתו, והגוף כבר רגיל לכמויות אוכל עצומות, ודורש זאת.
כעת נוסף צורך על צורך, והוא במלחמה כפולה עם העולם ועם עצמו, כפי שמראות התגובות שלו:
הוא עבר ניתוח והוריד במשקל כדי להיות מקובל בחברה. הוא "הראה להם" [לענת] ; הוא התחתן עם אישה יפה; אבל ברגע שהשיג את יעדי המרד שלו – הוא חוזר ושוקע באכילה.
כי הדרישה להרזייה באה מבחוץ, לא מבפנים. עמוק בתוכו עדיין אוכל מזוהה עם אהבה ובית והגנה, ועם לקבל אותו כפי שהוא, ללא תנאים וללא גבולות.
כשאשתו הכירה אותו – זה כאילו שהכירה ואהבה רק את מראהו החיצוני, לא הפנימי. כדבריה: "התחתנתי עם נסיך, והוא הפך לצפרדע שמנה"… רק הילדים, שהם יצורים נקיים, ועדיין ללא שיפוט, מקבלים אותו כפי שהוא.
העניין של "שיקבלו אותי כפי שאני" הוא מעין עונש לסביבה. זו דרכו לנצח במלחמה. כי הוא במלחמה עם העולם.
אבל האמנם הוא מנצח? לא, כי הוא עדיין שבוי במערכת סגורה שמונעת על-ידי צרכים וציפיות, ופועל על-פיה. הוא לא השיג כלום. כל מה שהוא עשה זה לעזוב צורך אחד, ולהישאר עם צורך אחר. וצורך, כפי שהסברתי בכמה מקומות, שולט בנו. לא אנחנו שולטים בו.
אני כמעט בטוחה שהוא היה רוצה לרזות. הרי לא נוח להיות שמן, זה מכביד, זה מקור לתחלואים, ואפשר למנות עוד אלף תיאורים.
הדרך היחידה לדעתי בה יוכל לצאת מזה היא להתחיל ולעבוד על הדפוס שהתקבע בו: להבין שאהבה איננה תלוייה ומותנית בכלום: לא באוכל, לא ברזון – בכלום. וכמוה הרצון. כאשר הוא ישתחרר מהמשוואה אוכל = אהבה, ייקל עליו גם לרזות, כי אז גם הרצון לרזות יהיה רצון חופשי מציפיות הסביבה. זהו שינוי תודעה. 
 
ולסיום, עוד כמה מילים, ודווקא מההיבט הביולוגי – זואולוגי:
שומן-יתר איננו רק עניין חברתי של נורמות וסטריאוטיפים לגבי איך הגוף אמור להיות וכיו"ב. שומן-יתר לא משדר בריאות. ואנחנו, באופן לא מודע, כמו כל חיה, נמשכים למי שמשדר בריאות, כי כך אנחנו מבטיחים המשך טוב של הגנים שלנו. בעלי-חיים רוצים להזדווג עם מי שנראה שיש לו פוטנציאל גנטי בריא. טכסי חיזור רבים בעולם החי הם הצגה לראווה של המצב הגופני: ריקוד, שירה, מלחמה. עוד חומר למחשבה ?…

מודעות פרסומת

27 תגובות to “לאחיות של האחים השמנים”

  1. יעל ישראל Says:

    דינה, לא ידעתי על עניין הפגות. ממש מרתק, ואני בטוחה שאת צודקת. אבל מאיך שמתארת בטינה את הגיבור בסיפור שלה, לאורך השנים, אני כן מרגישה במצוקה הנפשית שלו, תחילה בהאבסה של ההורים ואחר כך הביקורת, שגרמה לו לאככילת יתר. מהבחינה הזו אני עדיין מזדהה יותר על האכילה הרגשית שנינה מדברתצ עליה. בטוח שהגוף נמצא גם ב"דאגת גוף", אבל גוף הולך תמיד עם נפש, אי אפשר להפריד ביניהם, ואני עדיין מרגישה וחושבת שהנפש חזקה יותר, ושהיא זו שמתנה את הגוף. תראי למשל את עניין התרופות האנטי דכאוניות (ואני זוכרת שפעם שלחת לי מייל על זה בעניין פוסט שלי בנושא). בכל אופן, הנה התרופות האנטי דכאוניות, שלכאורה מהוות את הצלחת הגוף, הכימיקלים, ההורמונים, כל הנפש. יש ניצחון מוחץ מזה? נותנים לי גדולה והבעיה הנפשית עוברת, לגמרי או חלקית. אבל מה לגבי אלה שתוך זמן מה מסתגל לתרופה, או כמו שאני טוענת, הנפש שוב מנצחת? ואני לא מדברת סרה בתרופות, כי אני בעצמי נעזרת בהן, אלא גם ממחישה את הנקודה שאולי למרות ההצלחות הטכנולוגיות של הרפואה, הנפש עדיין חזקה יותר. שוב, מה שאת אומרת מאלף ומעניין מאוד, וברור שתנועה ושרירים זה העניין כדי להילחם בדאג הגוף. אבל מה עם דאגת הנפש?

    ואותו הדבר אני אומרת לך נינה. קל לומר שניתן ללחום בדפוסי חשיבה ורגש שהונחו בנו כמו יסודות בינקות ובילדות. וכמה, או כמה קשה להילחם בהם. אם בטיפול זה קשה, וגם אם עובד, חוזר כשמפסיקים ללכת לטיפול, קשה לי להאמין שבכמה שיחות של "תיקון" עם קווצ'ר לחשיבה אחרת, ניתן להרוס את היסודות האלה.

    גם אני מרבה לחשוב על העניין, מן הכיוון היצירתי שלי, והפסיכולוגי שאני אמונה בו בשל הרבה שנות טיפול, ואני מודה שאני מסופקת מאוד בכך שניתן לאמן חשיבה ולשנות דפוסים. אני עדות חיה לכך. עבדתי רבות בטיפול על בעיותיו השונות, וגם בייעוץ הדדי, ובטיפול קבוצתי ועוד, והרבה הקלה רבה, ושינוי, אבל הם עברו. למה? כי החיים דינאמיים. ולפעמים קורים בחיים דברים קשים. והדברים הקשים משפיעים עלינו ומחזירים מצוקות נפשיות מן העבר, מחיים אותם בצורת גירוי מחדש.

    האם ייתכן שיש אנשים שזה יעזור להם, מה שאת מציעה נינה? ייתכן בהחלט. אבל אני רוצה לראות אותם בעוד חמש או עשר שנים. זה כמו עם מכון כןשר ןדיאטה. אדרבא, אבל אני רוצה לראות את האנשים האלה עודחמש שנים. גם אני עברתי הכול: שנים רזות שנים שמנות כמו שכתבתי. אבל היסודות הדפןקים משתחזרים בנו שוב ושוב.

    צר לי שאני סקפטית כל כך. זה רק בגלל ניסיון החיים הארוך שלי, וצבר השיטות שעברתי בחיי בטיפול בכל מיני תחומים בחיי. את נעמדת על הרגליים, ואז בא הגל וסוחף אותך כמו צונאמי. והבעיות צצות שוב מעל פני השטח.

    ידש עוד אלמנו שחשוב להזכיר: ענין ה"קונסטיטוציה" האישית, המבנה הפסיכולוגי שך כל אחד מאיתנו. יש אנשים רגישים יותר, נוטים יותר להישבר, ולהפך. כולנו בנויים אחרת. אגב, גם טיפול פסחכולוגי לא מתאים לכל אחד. או שסוג השיטה לא בהכרח מתאים. אני נסיתי התנהגותי קוגנטיבי ולא במיוחד עזר לי, ומכירה אחרים שמאוד עזר להם. לעומת זאת, פסיכותרפיה דינמית על בסיס יונגיאני, התאימה לי, לחשיבה שלי, מאוד. אבל רוב האנשים שאני מכירה לא הצליחו לשפר בתוכם דבר באמצעותה.

    בקיצור, בלי קשר לעיניני תזונה דווקא, אלא בכלל לגבי שלמות נפשית, אושר וכו', אני מבינה נינה מה שאת אומרת, וקראתי גםפ את הרשימות הקודמות. לי זה עדיין מרגיש כמו הוקוס פוקוס. לפחות לגביי. אני מתקשה להאמין שניתן לשנות דפוס חשיבה כה עמוק על רקע "רקבון" של המערכת הנפשיץ. אני כותבתצ את זה במרכאות, כי אינני מתכוונת שאנחנו רקובים, אלא שהיסודות נגועים בהרבה כאב וצער.

    האם את נינה, מיישמת בחייך בהצלחה את התיאוריה שלך? והאם היא באמת עובדת? וכמה זמן את מנהלת את חייך על פיה? אני יודעת שגלשתי כאן מעניין האכילה הרגשית לחיי הרגש בכלל, אבל הרי הכול קשור.

  2. דינה ראלט Says:

    הי יעל,
    הכל נכון מה שאת חושבת רק השאלה כמה? ובאיזה עוצמה? התוספת של התעמלות, כל יום לפחות שעה, משנה את עוצמת הכוחות שתארת…
    http://www.emed.co.il/emed/new/usersite/content.asp?CatID=3&ContentID=113992
    ואנא תסתכלי גם בתגובה מס' 6 לתגובתך במאמרה של נינה רמון בה אני מתייחסת לאכילת דברי מתיקה שאינה משולה בהכרח לאכילת יתר כללית
    http://www.notes.co.il/nina/31461.asp
    שבת שלום

  3. יעל ישראל Says:

    דינה, קראתי את עניין המתוק. את צודקת בחלקו. הרזים שאוכלים מתוק לתחזוק הרעב וכאב הרעב, ואני מכירה הרבה כאלה, לא אוכלים הרבה מתוק. פעם בשעה הם מכרסמים עוגייה, שותים קפה, מלקקים קרטיב, דברים כאלה. בסיכומו של דבר, לאור כך שהם אוכלים מעט מאוד, אז תוספת הסוכר הזו שהם "מזריקים" לעצמם כדי להרגיע כאב של רעב, היא לא גדולה מבחינה קלורית.

    לעומת זאת, בין האכלנים יש אנשים שממתקים זה הבטן הרכה שלהם. לא כל השמנים אוכלים הכול, כפי שאמרת. יש את אלה שמתמקדים במתוק וצורכים ממנו הרבה, והקושי להיגמל הוא לא פיזי (אני נגמלת ממתוק בתוך 4 ימים בדיוק), אלא נפשי. נפשי לגמרי. זה ממש כמו כל סם אחר. אז יש את אלה שנגמלים ממנו כמו מכל סם אחר, ולא נגעו שנים, ויש את אלה שלא מסוגלים. זו הבעיה:. צריכה קלורית גבוהה של ממתקים, ולא בהכרח של אוכל.

    ואני שוב שואלת לגבי הנושא כולו, מה שהעליתן שתיכן. שוב חשבתי על זה, ושוב אני אומרת, מה שאתן טוענות יפה, אבל איך ניתו לבצע אותו. כי דינה, אכן, אנו יודעים שצריך להםעיל את הגוף ואין דרך אחרת, אבל מה יעשו רובנו שלא מסוגלים לחנך את עצמם לזה.

    ונינה, התיאוריה שלך מקסימה, אבל איך תשנה דפוסי חשיבה?

    אלה דברים שקשה מאוד לממש, מה שאתן אומרות, ובגלל זה אנחנו באמת במגפה של שנות האלפייים. הרבה תיאוריות ודיבורים מעניינים מאוד, שקשה ליישם.

  4. נינה Says:

    שינוי דפוסי חשיבה איננו בגדר תיאוריה עוד. הוא ממשי, מעשי, וזה מה שאני עושה בשיחות עם אנשים.
    כמו שהסברתי, המוח הוא מכונה לומדת, ואפשר לאמן אותו. המחקרים של דייוידסון מראים זאת, שימוש בדמיון מודרך מראה זאת – זה לא בשמיים. זה כמובן תהליך. אין הוקוס-פוקוס ואין מרשמי-פלא. אבל זה עובד.
    הדבר נכון גם לגבי הפעלת השרירים. ואפשר לעשות זאת לא רק במכון כושר. אבל צריך מודעות והבנה ורצון לשנות.

  5. תומר Says:

    שיכנעת אותי דינה במאמרך. גם מאמרייך האחרים מעניינים בתחום "דאגת הגוף", ביטוי שצריך להנחיל אותו לכלל.
    אבל אני מסכים עם יעל שאי אפשר להפריד בין גוף לנפש, ויש קשר בין הדברים, למרות שלגוף יש "דאגות משלו".

  6. דינה ראלט Says:

    בדיוק עלית על הפתרון שאני מציעה להשמנה…בגלל שהגוף-נפש אינם מופרדים, אפשר להשתמש בנפש (מודעות) להסיט, ולו קמעא, את ההחלטות האוטמטיות של הגוף. שילוב גוף נפש הוא כלי נהדר לשינויים…

  7. עמרי Says:

    .

  8. שיר Says:

    מאלף. מאוד נהניתי מהניתוח של שתיכן לסיפור. ממש ממש מרתק.

  9. נאום האיש השמן Says:

    אבל הו, כמה קשה לבצע!

    תבואו אליי עם הוכחות בשטח, של אנשים שזה עוזר להם למשך שנים, ולא לתקופות קצרות, ואני חותם על המילים היפות. על החתום: שמן מיואש.

    נ.ב. אתן נשמעות לי קצת כמו גורואיות מיואשות.

  10. עינת Says:

    איש שמן, קראתי גם את תגובתך אצל יעל, ואני מבינה אותך ומזדהה עם יאושך וכאבך. אבל אלו לא רק "דיבורים יפים". בלי להטיף לך או משהו, חובה להתחיל פעילות גופנית. אין מנוס מזה. ואם בריאותך וילדיך חשובים לך, אתה תאלץ להתחיל בזה במוקדם או במאוחד. אנחנו נמצאים בתקופה של בין המיצרים: הגוף מתפקד כמו בעבר, בימי העבודה הגופנית הקשה, ואילו אנחנו במקום אחר לגמרי: חברה צרכנית מטורפת הפכנו, וזוללים בהתאם ולא מזיזים אצבע. עד שימציאו לנו את גלולת הפלא, נאלץ להזיז את התחת כנראה.

    רשימות מעניינות, נינה ודינה. תודה.

  11. דינה ראלט Says:

    אני אשמח לספק לך הוכחות מהרבה כיוונים ככל שתרצה…למשל בחרתי כאן להראות לך תוצאות מחקר על קופים שהראה קורלציה בין מצב התנועה וההשמנה שלהם
    http://ajpregu.physiology.org/cgi/content/abstract/291/3/R633?etoc
    בחרתי את זה כדי שלא תגיד שהם הושפעו מטלויזיה או דעות קדומות…אבל אשמח גם להראות לך מחקרים נוספים…כולל טלפונים של אנשים שרזו הרבה אחרי שהוסיפו תנועה לחייהם באופן קבוע. אבל משום מה אני לא חושבת שזה מה שישכנע אותך לזוז…אם תרצה אתה מוזמן לשלוח לי אימייל לפירוט…
    🙂

  12. נינה Says:

    קשה לבצע רק אם אכן הרמת ידיים.
    שינוי אינו דבר קל, ואינו קורה בן-לילה. הוא תהליך. ודורש קודם כל רצון חופשי.
    ואם נביא הוכחות, האמנם הן ערובה לכך שגם אתה תצליח לעשות את השינוי הזה?
    ואגב הערת הסיום שלך – אין לי, ומעולם לא היו לי בעיות עם משקל. כך שהייאוש הזה אינו מוכר לי, אם כי אני מבינה אותו.
    (-:

  13. נאום האיש השמן Says:

    יש באמת דבר כזה? את עדיין מאמינה בו? תסתכלי מסביב.זה עולם שהרצון החופשי בו הולך ונעלם. בתור פילוסופית, את צריכה לדעת ש"הרצון החופשי" של האדם הוא דבר שברירי מאוד.

    ולא התכוונתי שיש לך בעיות משקל. כשכתבתי "גורואיות מיואשות", התכוונתי לכך שלא נראה לי שיש לכן חסידים מי יודע מה, שאתן משנים את חייהם מהקצה לקצה. קודם תצברו הצלחות מרשימות, תביאו סיפורי הצלחה גדולים, אחרת זה נשמע, איך להגיד את זה… כמו עוד תורה מנופחת של גורו בגרוש.

    לא שכנעתן אותי. מה לעשות. נשאר מיואש. תביטו מסביב. תביטו בסטטיסטיקות מאמריקה, על אחוזי השמנים והשמנים מאוד, שרק הולכים ומחמירים.

    כפי שאמרתי: דיבורים יפים בלי הרבה קבלות. אותם אלה שהולכים לחדר כושר נשברים תוך שנה שנתיים, בדיוק כמו בדיאטות. שינוי נפשי הוא אפילו קשה יותר להשגה. אז כל זה יפה בתיאוריה, אבל כשאין הצלחה ממשית של אחוזים גבוהים, לאורך זמן, זה נשאר בגדר עוד תיאוריה נוצצת וחסרת ממשות, כמו כל הפילוסופיות ביקום.

    סוף נאום האיש השמן.

  14. גדי Says:

    בכל מקרה מדובר בפריצת דרך בחשיבה ובמחקר, לזה אתה לא יכול להתכחש. אלו הצעות חלוציות, ולא צריך לבטל אותן במחי הבל פה. אנחנו רק בתחילת הדרך פה, בחקירת המגפה של שנות האלפיים. שוויה שוויה….. עוד יימצאו פתרונות טובים לנושא. תתעודד. חבל להתייאש.

  15. נינה Says:

    בהרבה דברים. זה לא אומר שכל הרצונות שלנו חייבים להתממש.
    אבל הרבה מהם הם בהחלט בידנו.
    ובאשר להצלחות – יש. ואני רואה אנשים משנים את דפוס החשיבה שלהם. כן. זה תחום חדש, אבל הוא עובד. ושינוי תודעה אינו קשה כפי שנדמה לך.
    ובאשר לאמריקה – כאן לדעתי מדובר יותר בהרגלי אכילה גרועים של ג'אנק-פוד שהשתרשו.
    אני מבינה את הכעס שלך, אבל נסה לראות מעבר לו. יש דברים שמתהווים תוך כדי עשייה, והם אינם תיאוריות.

  16. יעל ישראל Says:

    בזה אני באמת סקפטית. וזה קורה כבר כאן. אני לא רואה איך ענקי המזון יפסיקו את הזרמת הקלוריות המחרידה הזו. זה האינטרס שלהם, ובחברה כה קפילטליסטית שבה רק הכגף קובע, לאף אחד לא אכפת איכות חייהם של האזרחעם. והנה, אפילו במשפט ההוא של הבחורות השמנוןת נגד מקדונלדס, הן הפסידו. והרי הן צודקת. איל אפשר להתנגד ולהפעיל שיקול דעת נגד שטיפות מוח כאלה? ברגע זה נגמר לנו הרצון החופשי, ואנחנו הופכים להיות מן בובות של יצרני המזון והפרסום. מאוד קשה להתנתק מזה. רוב העם, בחוסר כוח ואנרגיה, נסחף. כי מזון מהיר ונוח וטעים שקל להיסחף אחריו, משרת את האנטרופיה שמדריכה כל אחד מאיתנו.
    מהבחינה הזו אני מסכימה עם איש שמן. רצון חופשי הולך ומתכלה לנוכח ענקי כוח כאלה שמפעילים לחצים שונים על תאוותו ועצלותו של האדם הקטן. זה מלחמה נגד כוחות ענק, נינה. כאן נכנס כוחו של הפרט, וכמו שכולנו יודעים, אצל רבים מאיתנו זו מלחמה אבודה.

  17. דינה ראלט Says:

    השפעת תרבותנו היא בוודאי חלק ניכר מבעיית ההשמנה בייחוד אצל הילדים…זאת הסיבה שמנסים להעביר את נושא ההרזייה מהטיפול האישי המתסכל אל הנושאים הציבוריים, והנה הרשימה שעשיתי לקדם תגובה ציבורית:
    http://www.notes.co.il/dina/31310.asp
    גם בארץ קורים דברים…למשל, חודש הבריאות במועצת זכרון יעקב
    http://www.kan-naim.co.il/artical.asp?id=10625&cid=249

  18. רן Says:

    פה יתעוררו ויבינו שזו מגפה שצריך להתנהל מולה בהתאם.

    לפי ההערכה שלי: אף פעם. הצועד בנעליו צודק: זו מדינה דיקטטורית. מנהיגים לא לוקחים אחריות על מלחמות ומעשי אונס, אז על השמנה אתם רוצים שהם ייקח? פחחחחחחח.

  19. נינה Says:

    סליחה, אבל מה זה הקטע הזה של שטיפות מוח? אפשר לומר לא. מה קרה? אני ממש לא מקבלת את זה שאי אפשר לעמוד מול הפירסומות וכו'.
    העניין הוא שזה הרבה יותר נוח לקנות אוכל מוכן מאשר לבשל, ועוד כאלה. אבל אפשר בהחלט לומר לא.

  20. יעל ישראל Says:

    קראתי גם אצלי וגם כאן אתצ התגובות של "איש שמן", ויש עוד רבים כמוהו, וכל הזמן אני רואה את כל הסרטים הדוקומנטריים מאמריקה, עם כל האוביסים שמה, וזה נראה לי יותר מבעיה אישית של אדם ספציפי. כבני אדם, קשה לנו להתנגד לפיתויין חיצוניים, וכשהפיתויים האלה נעשים גדולים יותר ויותר, עוד יותר קשה להתנגד.
    נדמה כאילו רק מעטים יכולים לעמוד בפרץ. הרוב "אוכלים אותה" תרתי משמע. והזכרתי את האנטרופיה, שהיא גם רוחנית. היא משפיעה על רוחנו: העצלנות, חוסר היכולת להתנגד, השאיפה לנוחות, כל אלה מחבלים ביכולת הנפש להתנגד.

    ולכן אני מסכימה שזו מגיפה עולמית שאין לה אח ורע, כי היא צצה רק בעקבות בעולם המודרני. ועוד אין לנו הכלים להתמודד. ומהבחינה הזו אני מבינה את הייאוש שאני רואה סביבי, ובעיקר מהסרטים הדוקומנטריים מאמריקה.

    וכאשר חברה שלמה מושתתת על צריכה והאבסה, שהיא גם האינטרס הכלכלי של בעלי ההון, זה נעשב עוד יותר קשה להילחם במפלצת הזו. כן, יש לנו רצון חופשי, אבל לרובנו קשה להשתש בו. בדיוק כתבצי פוסט על פדופילה. אני לא משווה חלילה, אבל קחי פדופיל למשל, גם לו יש אפשרות לא להמשיך להתעלל הלאה לעשות את מה שעשו לו כילד, הוא יכול להתעלות מעל עצמו, יש לו בחירה חופשית, יש לנו יכולת להתעלות מעל עצמנו ולבחור בטוב – אבל הרוב לא בוחרים בטוב אלא ברע.

    טוב, טאלה כבר פילוסופיות. הרחקנו מאוד מעניין הנקודה הספציפית.

    רק רציתי לומר לך, "איש שמן", שאני מבינה אותך ויש לי הרבה אמפטיה.

  21. נאום האיש השמן Says:

    אני חושב שהבנת למה אני מתכוון.

  22. שלומית Says:

    ואני חייבת לומר כמה נהניתי מהכתיבה שלכן ומהניתוח של הסיפור הכה עצוב של בטינה. נהדר. תודה לכולכן על הפרוייקט המושקע .

  23. הצועד בנעליו Says:

    אני ועוד רבים וטובים שקיבלו פרופיל 21 טוענים כבר הרבה זמן על המהות והכוונה האמיתיות שמסתתרות מאחורי ההתווייה שאתם מתווים אנשים ב"פרופיל 21".

    הפרופיל 21 הוא המצאה שבמדינה ה"דמוקרטית" מחליף את האישפוז שמופעל בארצות טוטליטריות ידועות כנגד מתנגדי המשטר.
    יש הרבה בעלי פרופיל 21 שאם הם היו מנהיגים
    את החברה, היא היתה נראית יותר טוב מכפי שהיא נראית כעת, שמנהיגיה הם אותם הפסיכופתים שנותנים להם פרופיל 21 (נפשי=פוליטי), ועוד שולחים את כלביהם לכתוב כאן תגובות נגדם, מן הסתם כדי לטשטש את עקבות הפשע שנעשה באמצעות השלכת עוד רפש על הקורבנות.

    ה`פרופיל 21` הוא שיטה נאצו-ספרטנית וחייב לעבור מן העולם!

  24. הצועד בערדליו Says:

    לכל מקום אתה נדחף? ותחדש כבר לפחות!!!!!!

  25. silvia Says:

    The story is known to me because I'm member of the family. As far as Rafi's success is concerned I am witness. He is a man full of charm, adored by everyone. As for the writer, I wish I had a sister like her. I loved this piece, so familiar to me for the Argentinian codes with which we grew up, so tender in the family relations and so traumatic in our post-war Jewish education. Congratulations both to Betina and Rafi.

  26. הצועד בנעליו Says:

    שנכתבו כאן, אין קשר אלי.

    הצועד בנעליו המקורי

  27. dinaralt Says:

    עוד מחקר על הקשר בין תינוק שנולד עם משקל נמוך ובין הסיכוי המוגבר להשמנה אחר כך.
    http://www.sciencedaily.com/releases/2011/06/110621093304.htm

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: