מת לא להתעמל

בסקר שנעשה באנגליה עם יותר מאלפיים משתתפים, נמצא כי רק 4% חושבים שהתעמלות היא תענוג או שמחת חיים ורק כשליש השיבו שהם יתעמלו יותר אפילו אם חייהם יהיו בסכנה…
British Heart Foundation News

מעניין מה יענו בישראל על סקר כזה? יש לכם רעיונות לקידום התנועה? זה באמת בריא להתעמל…
הנה הצעה לאוהבים אביזרים אלקטרונים, שימוש בתזכורות קוליות ממכשירי PDA
 personal digital assistants העלה את שיעור הפעילות הגופנית של מבוגרים ומבוגרים יותר.

מודעות פרסומת

7 תגובות to “מת לא להתעמל”

  1. גילי Says:

    בבית הספר שלי הושם דגש כבד (בעיני) על שיעורי ההתעמלות, מתוך הנחה שזה כיף גדול לעשות מדי פעם הפסקה מהלימודים ולהפעיל את הגוף. אני סבלתי מכל רגע, בלשון המעטה. אחת המורות להתעמלות כתבה לי פעם הערה בתעודה, "אינה מתאמצת מספיק", ואני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. ביום של שיעורי התעמלות, רק לקום בבוקר וללכת לבית הספר הצריך מאמץ נפשי. ללבוש את התלבושת המשפילה, לסבול מן המאמץ הפיזי, לדעת כמה אני גרועה, לספוג את האכזבה והבוז הסמוי של המורה ואת תחושת הכישלון והביזיון הכללית. לא הייתי טובה בזה, ולא נהניתי – ולא משנה כמה פעמים חזרו המורות ואמרו שהתעמלות זה כיף, זה הצ'ופר, הן לא הצליחו לשכנע אותי. כיף זה לא היה.

    לפני כמה שנים יצא לי לקרוא דיון באחד הפורומים, שבו השוו בין לימוד קריאה לבין לימוד התעמלות. בפעם הראשונה חשבתי על זה, שכמו שאני שנאתי להתעמל, כך יש ילדים שממש שונאים לקרוא: כל הזמן דוחפים להם ספרים בכוח ואומרים כמה כיף לקרוא, אבל בשבילם זה לא כיף, זה קשה, והקושי משפיל אותם, וזה רק מחמיר כשהם מושווים ללא הרף לבני כיתתם שקוראים יותר. לי היה קל לקרוא, זה בא לי באופן טבעי, נהנתי מזה מן ההתחלה, וזכיתי להיחשב מוצלחת בזכות משהו שגם ככה בא לי בקלות.

    בשני המקרים, קריאה והתעמלות, מדובר בפעילויות שמוסכם כי הן חשובות ושמערכת החינוך צריכה לקדם. אבל זו טעות לחשוב שכל הילדים ניחנו באותה יכולת לקרוא ובאותה יכולת לפעילות פיזית. לא כולם טובים בזה, ולא כולם אוהבים את זה, ולהגיד שזה "כיף" רק מרחיק עוד יותר את מי שזה לא כיף בשבילו.

    הפתרון שעלה באותו פורום שבו קראתי, היה לקבץ הן את הקוראים הן את המתעמלים בקבוצות שונות לפי היכולת והצרכים האינדבידואליים. לא הוגן לקבץ את מי שזה בא לו טבעי ונהנה מכל רגע ביחד עם מי שצריך להתאמץ בסבל רב, ולערוך בינהם השוואות. עדיף שתהיה קבוצה אחת לנהנים, ובה יוכלו לפתח את היכולת האישית שלהם בלי מגבלות ולרוץ קדימה ולכייף כמה שבא להם; וקבוצה שנייה למתקשים, בה לא ינסו להעמיד איתם פנים שהם באו לבלות, אלא יעבירו מסר ברור וגלוי שהתעמלות זה דבר חשוב, ועל כן צריך ללמוד את המיומנויות הבסיסיות ולפתח את ההרגל גם אם בהתחלה זה לא כיף. בצעדים איטיים לפי הקצב האישי, בלי תחרות, בלי ביקורת ובטח שבלי לעג, להתקדם לאט לאט. ובסוף פרק זמן ארוך להביט לאחור ולראות איזו כברת דרך נעשתה, כי גם בצעדים איטיים ניתן להגיע רחוק – לא רק דרך הכיף.

  2. גילי Says:

    הפעם היחידה בחיים שבה נהנתי מהתעמלות, היתה כשנרשמתי לחוג התעמלות אחרי לידה. נרשמתי כי חשבתי שזה חשוב, והופתעתי כשגיליתי עד כמה אני נהנית. אז לא רק במערכת החינוך, גם בחיים – מתעמלים כי צריך, לא רק כי זה כיף. ההנאה תבוא אחר כך, כשההתעמלות תישא פרי.

  3. נורית Says:

    גילי, מעניין מאוד מה שאת כותבת. הזכרת לי דברים שכתבתי פעם בדף שעשוי לעניין אותך (ואולי גם את דינה: http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?סירבול_וכובד_תנועה_אצל_ילדים:
    "הייתי ילדה קְשָת תנועה, כבדה ומסורבלת. מעולם לא הצלחתי ללמוד לרכוב על אופניים (היום, אחרי המון ניסיונות, כל רכיבה מלוּוה אצלי בדריכות עצומה ובהרבה נפילות). כשאמא שלי ניסתה לרשום אותי לחוג ריקוד, מנהל המקום העיף בי מבט אחד ואמר "היא קצת כבדה בשביל בלט". מאוחר יותר, כשהתחילו לרקוד במסיבות, גיליתי לחרדתי שאין לי מושג איך עושים את זה. כאילו הכושר לרקוד לא כלול במטען הגנטי שלי.
    כובד התנועה שלי עורר בי רגשות של בושה ונחיתות, ותחושה חריפה של החמצה, על עולם שלם של חוויות שאני לא מצליחה להתנסות בו ולהנות ממנו. אני מדמיינת לעצמי שזו טעימה ממה שמרגיש ילד דיסלקטי בכיתה, כשהוא לא מצליח להשתלט על מטלה חיונית שאחרים עושים בטבעיות.
    אחד הפרוייקטים המתמשכים שלי כאדם בוגר היה (ועדיין) להיפטר מהבושה ומהמודעות העצמית, ולהרחיב באופן מתמיד את רפרטואר ההתנסויות התנועתיות שלי (כי יש כאן, כמובן, גם מעגליות: תחושת חוסר היכולת מובילה להימנעות מהתנסות, וההימנעות מקבעת את חוסר היכולת).

  4. דינה ראלט Says:

    איזה תגובות מרגשות…כמה היזכרתם לי את עצמי…היום אני חושבת שכבדות תנועה שייכת למערך שרירים אחר (כמו למשל כמות שריר קטנה מדי) ואני בטוחה שאפשר למצוא לכל אחד את התנועה שתשמח אותו…יתרה מזאת אני חושבת שזה חיוני לכל אחד שכן השרירים מכתיבים את מהלך האנרגיה בגוף ובהעדר תנועה מרגישים דכדוך…
    אז אני בעד ל"פתות" את הילדים בכל אמצעי שיעלה על דעתכם כדי למצוא את התנועה הנכונה לכל אחד ואחד…וכדי שיגדלו עם מידע פנימי על התנועה הנכונה שלהם.

  5. נורית Says:

    הדף שהפניתי אליו עוסק בדיוק בחקירה הזו – איך מפתים ילדים כבדי תנועה וחסרי בטחון לנוע וליהנות מהתנועה.

  6. טל גלילי Says:

    "התנועה לקידום התנועה"

    ההבחנה שצריך לקדם את החסם התרבותי של אנשים לתנועה, היא הבחנה שאת חוזרת עליה – אבל איכשהו, רק בפוסט הזה, הבנתי שאיננו חסרי אונים. שאולי היינו רוצים לחבר אנשים (מתחומים שונים) שעוסקים בתנועה.
    אני ישר חושב על מפגשי פורום אומנויות לחימה, אבל את בעצם מתארת משהו הרבה יותר כללי מאומנות לחימה – לעצם ההנעה מתנועה.
    ניראה לי שאפשר לחבר אנשים מאד טובים סביב הנושא הזה, ולקדם אולי אפילו התארגנות או עמותה.

    אבל צריך כדי לגלות האם זה פיזבילי, צריך להפעיל יותר תאים אפורים מכפי שאני אקדיש לזה בתגובה הזאת.

    (ואני כבר ממקד את מאמצי בזה:
    http://www.wordcamp-israel.info(

    אבל ניראה בהמשך 🙂

  7. דינה ראלט Says:

    רוצה לארגן טאי צ'י בבית ציוני אמריקה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: