סקירה על נפשה של הפעילות הגופנית

למה כך כל מהר אחרי שאנחנו מחליטים להתעמל, לפחות פעמיים-שלוש בשבוע :-), אנחנו שוכחים? מוותרים? מפסיקים? 
אנחנו כמובן יודעים למה כדאי לזוז: פחות מחלות, משקל נכון, פחות דיכאון, יותר יצירתיות, מצב רוח טוב וגיל צעיר יותר ובכל זאת נבחר הרבה פעמים לראות טלויזיה ואפילו תוכנית משעממת ורק לא ללכת להפעיל קצת את שרירינו. בסקר בארה"ב למשל, נמצא כי למעלה מ- 60% מהמבוגרים לא מתמידים בפעילות גופנית. וגם באוסטרליה לא מתעמלים בדבקות.
 בירחון Observer ינואר 2008 של  Association for Psychological Science נעשתה סקירה של מחקרים פסיכולוגים במטרה לפצח את השאלה למה אנחנו זזים מעט מדי?
הפסיכולוג סטיבן בריי מקנדה שאל מה עוצר את הסטודנטים מלהמשיך בפעילות הגופנית במעבר לקולג'? הוא עקב אחרי 127 תלמידים והראה שאכן רובם זזים הרבה פחות ממה שהם זזו שנה קודם לכן. הסיבה העיקרית להפסקה בפעילות הגופנית היתה חוסר זמן והאחרת יצירת קשרים חברתיים חדשים עם אנשים שזזים פחות. מי בכל זאת שמר על רמת פעילות גופנית טובה? היעילים, ובעלי תחושת יכולת שהם יותר בקלות פועלים במצבים משתנים. ההצעה – לדרג את הפעילות הגופנית גבוה יותר בסולם העדיפויות האישי, לתת יותר הזדמנויות לפעילות גופנית במסגרת הקולג' ולחנך ליתר גמישות במעבר למצבים חדשים.
הסיבות להפסיק להתעמל שונות כמובן בגילים השונים. הפסיכולוגית רחל נייוסון מאוסטרליה החליטה לבחון מה מונע או מניע מבוגרים מעל גיל 63 לזוז. כאן הנימוקים לחוסר תנועה היו קצת שונים: מזג אויר לא מתאים, אי ביטחון ביכולת הגופנית והנימוק הנפוץ ביותר היה מכאובים במקומות שונים בגוף. הסיבות להתעמלות היו החשק לזוז, להיות פעיל, לנצח את החברים ולצאת מהבית, והסיבה הנפוצה – להיות בריא.
הפסיכולוג יוכן זיגלמן מברלין ואחרים חקרו את הקשר בין הצבת יעדים מוגדרת ובין הפעילות הגופנית והראו כי הסיכוי להתעמל גדול יותר אם היעד מוגדר – "אני אלך ברגל לעבודה בימי שני, רביעי ושישי"…לעומת יעד לא מוגדר – "אני אלך ברגל כשיהיה לי זמן".
גם להצבת יעדים מוגדרים צריך להוסיף מוטיבציה כדי להתגבר על שיעמום, היסח דעת או עייפות. הפסיכולוג רוי באומייסטר מפלורידה חקר את המוטיבציה והשליטה העצמית בהגשמת המטלות. הוא הראה שהשליטה העצמית היא לא מעיין אינסופי של יכולת וכשמפעילים הרבה שליטה עצמית היא נשחקת. כך למשל אם תתאפק כל היום ותדכא את רצונך לאכול סנדוייץ', או לחילופין תשלוט ברצונך להגיד לשותף שלך מה אתה באמת חושב עליו, הסיכוי שיהיה לך כח ללכת ברגל הביתה אחרי העבודה יקטן, ראו דוגמה של חוקר נוסף מסינגפור. עבודה תומכת במימצאים אלה של שליטה ריגשית מאומצת הפוגעת בביצוע מטלות נוספות, פירסמה גם הקבוצה של הפסיכולוגית סוזן סגרסשטרום מקנטקי. קבוצתו של באומייסטר החליטה לבדוק האם אפשר לאמן ולשפר את יכולת השליטה כמו שמאמנים ומחזקים את השרירים בפעילות הגופנית. הם נתנו הרבה מטלות שוטפות לקבוצת סטודנטים, כמו לעמוד זקוף כל פעם שעולה המחשבה הזאת בראש, לצחצח שיניים עם היד הלא פעילה, לא לקלל וכד'. התוצאות היו מעורבות חלק מהסטודנטים שיפר את היכולת שלו לעמוד במטלות אך חלק לא.
והנה קמת מהספה מוכן להתעמל…איך תדע מה הכי טוב לעשות כדי לעמוד ביעדיך? הפסיכולוג תומס פלנטה מסנטה קלרה בחן את היתרונות הפסיכולוגיים של פעילות גופנית. הוא  התמקד בבדיקת מצב הרוח של המתעמלים, אחרי שהתעמלו במשך 20 דקות ברמה של 70% קצב לב. הוא הראה שהסביבה משפיעה על התוצאות, אימון בחדר סגור הוביל לרוגע ואילו אימון בחוץ עם עוד משתתפים נוספים, בייחוד חברים, הוביל להתרגשות, מרץ והנאה. גם התעמלות עם אי-פוד עם מוסיקה נמרצת שאוהב המתעמל הובילה לשיפור במרץ ובהנאה.
השיפור המלווה פעילות גופנית כולל גם ירידה משמעותית במצבי דיכאון. החוקר ג'ים בלומנטל מאוניברסיטת דיוק חקר את השפעת ההתעמלות על מצבי דיכאון אצל משתתפים רגילים וגם אצל כאלה הסובלים מדיכאון כבד. אחרי 4 חודשי אימון הוא הראה כי המתעמלים הראו שיפור ניכר בדומה לקבוצת הביקורת שקיבלה תרופות נוגדות דיכאון. יותר מ- 60% מהמתעמלים הדכאוניים לא הוגדרו יותר כבעלי דיכאון כבד בתום התקופה.

והנה תגובתי שפורסמה גם היא באובזרבר:
Don’t Muscle Worry, Be Happy. Observer, 21(4), April, 2008

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: