Archive for מרץ, 2008

מתרחקים מהטבע – videophilia

31 במרץ 2008

במגמה מעוררת דאגה, הפעילות של להיות בחוץ מתמעטת כשאנשים ברחבי העולם מבלים יותר ויותר זמן פנוי בבית בצפייה בטלויזיה או מול מסך המחשב. לתופעה השלכות הן על בריאותנו והן על שמירת הטבע שמעניינת פחות ופחות אנשים.
החוקרים משיקגו הראו את הירידה הנמשכת במהלך ה- 70 שנים האחרונות, בביקורים בפארקים הלאומיים בארה"ב כמו גם בפעילויות כמו דייג, צייד או טיולי טבע.
את המעבר לפעילות חסרת התנועה ומול המסך הם מכנים “vid­e­ophilia”. לטענתם היא גורמת נזק לכולם אבל בעיקר לילדים אצלם היא מקדמת ביתר עוצמה בעיות השמנה, בעיות חברתיות, בעיות קשב כמו ADHD ואי-הצלחה בלימודים. עכשו תוהים בארה"ב למה הילדים כבר לא הולכים ברגל אפילו לבית הספר…ובקנדה, למה הבנים מתחמקים משיעורי ספורט?
לכתוב על זה בלוג זה קצת סתירה עקרונית…אבל כבר התרגלנו…אנחנו הרי וידאופיליים…
Proc. Natl. Acad. Sci. USA, February 4, 2008

לא משתלם לרפא את השמנים והחולים

31 במרץ 2008

אני כותבת את הבלוג הזה כבר כשנה, דיווחתי בו דרך מאות מחקרים איך אפשר למנוע את התחלואה והתמותה הקשורים עם השמנה ובכל זאת אין המונים המכירים אותו שלא לדבר על המונים המשתמשים בעצות המובאות בו. זה תמוה שכן ברור לי שברשת התקשורת, הישראלית לפחות, אם הייתי כותבת על איך להרויח 100₪ תוך יום כל הארץ היתה מנסה…
יש לכך הרבה סיבות, שעל המרכזית שבהן – אחריות אישית למצב האישי – אכתוב פעם רשימה נפרדת, אבל עכשו הופיע מחקר מדאיג שמראה למה לרשויות כדאי לעודד פתרונות שקריים כמו למשל להמליץ על דיאטות… אם אתם לא רוצים שהלב שלכם יתחמץ אל תמשיכו לקרוא…
השמנה היא גורם לתחלואה ולתמותה הקשורה עם הוצאות רפואיות גדולות, דהיינו לכאורה נראה שטיפול בבעיה יחסוך הוצאות רפואיות משמעותיות. את החישוב המדויק החליטו לבחון חוקרים מהולנד שהישוו את הוצאות הבריאות על השמנים לעומת אלה של בעלי משקל בריא. זה נכון שעד גיל 56 היו לשמנים הוצאות בריאות גבוהות יותר אבל אחר כך ובייחוד בגלל החיים הארוכים יותר של הלא-שמנים היו הוצאות הבריאות הכוללות של השמנים נמוכות יותר.
אמאלה!!! לא כדאי כלכלית לאפשר לשמנים להאריך ימים…
זה נכון דרך אגב בכלל להארכת ימים, שכן זאת תקופה שהאנשים כבר לא עובדים, לא תורמים כלכלית למדינה, אבל כן עולים לה בתשלומי בריאות…אני לא מאמינה…
Lifetime Medical Costs of Obesity: Prevention No Cure for Increasing Health Expenditure.
PLoS Med, 2008, 5(2): e29

על הדבש ועל העוקץ

27 במרץ 2008

כמה נחמד לבחור בנושא כמו דבש ל"קשט" את יום הולדתי היום, שהוא הראשון שאני חוגגת בבלוג הזה…
על מעלותיו של הדבש ידעו עמים רבים, הוא היה מרכיב חשוב כבר ברפואת מצרים העתיקה וזאת למרות שהוא מכיל סוכר הנחשב למזיק לא קטן.
אז בלי הדעות הקדומות שלנו (ניסוי עם חולדות), חולדות שקיבלו דבש בילו בשבילי מבוך, כפול זמן מחולדות שהוזנו בסוכר, דהיינו, הדבש מקל על חרדות ודאגה ומשפר זכרון מרחבי. וגם מעניין, דבש לא משמין כמו סוכר – בניסוי עם החולדות שנערך בניו-זילנד, נמצא כי חולדות שהואכלו במשך שנה בדבש, לא השמינו כמו חולדות שקיבלו סוכרוז בתזונתן. מעניין גם לראות אצל הדבורים, שההבדל היחידי בין מלכת הדבורים הפורייה והפועלת הלא-פוריה הוא מה שהן מקבלות לאכול. כמה משפיע הרכב המזון שלנו על ייעודנו?
לדבש ניזקפו כבר הרבה מעלות כמו הקלה על שיעול ילדים בלילה, ריפוי פצעים, פעילות אנטי-אוקסידנטית או כחומר אנטיבקטריאלי ואנטי פטריתי, ועוד על פעילות אנטי חיידקית. ועכשו נעשה ניסוי גדול באנגליה לבחינת דבש ניו-זילנדי הידוע באיכותו, בהקלה על סרטן הפה והגרון. לאחרונה נעשה סקר Cochrane ונמצא בו כי הדבש מזרז החלמת פצעי כוויות.
עוד מידע על כישוריו האנטיביוטיים של הדבש… 
כדאי לשים לב שלא תמיד השמועות הבריאותיות הן נכונות… למרות הגישה העממית משכבר הימים של טיפולים בחבישת דבש לכיב רגלי של חולי סוכרת והדיווחים הספורדיים על יעילותה בהחלמה. בניסוי מקיף עם כארבע מאות חולים לא נמצא ייתרון בהחלמה לשימוש בחבישת דבש.
ומה עם דבש ועם סיכוני הסוכרת המתרבים בעולמנו?
בהסתכלות על תגובת אנשים עם סוכרת גבולית (impaired glucose tolerance), נמצא כי צריכת אותה כמות סוכר כשהיא בדבש מובילה לריכוז גלוקוז נמוך יותר בדם לעומת ריכוזו אצל צרכני הסוכר בלבד. כמו שאנחנו יודעים, לא רק הסוכר קובע את ריכוזו בדם…
מחקר מעניין, לגמרי מכיוון אחר, נעשה על השפעת האינסולין על חיי החברה של הדבורים… דבורים מבוגרות יותר אחראיות על השגת מזון דרך חיפוש נקטר ואבקת פרחים בעוד שהדבורים הצעירות יותר עסוקות ב"טיפול" בלרוות הקטנות. החלוקה בין סוגי העבודה של הדבורים תלויה במאזן האנרגיה ובמזון. לדבורים מחפשי המזון יש רמות גבוהות יותר מנתיב  IIS – insulin/insulin-like growth factor signaling (IIS) pathway וזאת בהשוואה לרמות אצל הדבורים ה"מטפלים", יש ביניהם גם הבדל ברמות הגנים של המטבוליזם האנרגטי במח. דהיינו, מצב שבילי האינסולין במערכת קשור ישירות בהתנהגות החברתית של הדבורים. מעניין איזה הבדלים חברתיים משרה האינסולין בבני אדם… 
לאוהבי פוליטיקה, על חיי החברה הסוציאליסטיים של הדבורים.
ולמתעניינים בעוקץ – מצגת מקיפה של ד"ר רשף על עקיצות דבורים וצרעות.

לדבורים דרך אגב, יש תפקיד הרבה יותר חשוב עבורנו מאשר יצירת הדבש והוא ההאבקה בטבע. ההאבקה של שליש מהיבול החקלאי בארה"ב נעשית על ידם, זה לא מפתיע שיש כרגע דאגה גדולה לחקר הסיבות לקריסת הכוורות… אבל כדאי לשים לב, האם הקריסה באמת כ"כ מסיבית?
וזה דרך אגב נכון, כמו שקראנו בספרי הילדות, דובים נורא אוהבים דבש

לחובבי הבישול – אבולוציה של מתכונים

23 במרץ 2008

כמעט שכחתי כבר לדבר על אוכל מהצד הטעים שלו, אז הנה ידיעה מדעית על אוכל מכיוון אחר…
פרנץ טוסט או מקדונלד, לא בהכרח יזכירו לנו את עקרונות האבולוציה. ובכל זאת, מנגנוני האבולוציה באים לידי ביטוי בצורה מפתיעה במזונות שגרתיים כאלה. פיסיקאים מאוניברסיטת סן-פאולו בברזיל, ניתחו אלפי מתכונים שהם הוציאו מספר המתכונים הצרפתי Larousse Gastronomique, מספר הבישול הבריטי  New Penguin Cookery Book, משלוש מהדורות (שהוצאו במשך 60 שנה) של ספר בישול ברזילאי Dona Benta ומספר בישול מימי הביניים. הם בחנו באיזה תדירות הופיעו מרכיבים שונים במתכונים ודרגו אותם בהתאם. להפתעתם הם מצאו שיש קשר מתמטי מדויק בין מיקום המרכיב ברשימה ובין מידת השכיחות שהשתמשו בו וזה התייחס לכולם ובלי קשר לתרבות או למחבר הספר.
הם הציעו שהדימיון שבין נתוני הספרים, מצביע על מנגנון אבולציוני הפועל בדרך שבה מועברים מרשמי האוכל. הם הציעו גם לדרג את fitness המרכיבים על פי שכיחות השימוש בהם ולראות אם אכן הוא תלוי בערכם התזונתי או בטעמם.
The Nonequilibrium Nature of Culinary Evolution

התעמלות מפוגגת עייפות… פחות מאמץ עדיף…

22 במרץ 2008

מחקר התומך במתחמקי הפעילות הגופנית (Couch potatoes), המתלוננים כל הזמן שאין להם כח לעשות התעמלות –  לעשות מעט התעמלות זה עדיף לפעמים על הרבה ממנה.
שגרת התעמלות קלה כמו לטייל…מעלה את רמות האנרגיה בכ- 20% ומפחיתה את העייפות ב- 65%. למרות שרבים מאתנו מרגישים שהם יותר מדי עייפים לזוז, בפועל הפעילות הגופנית עושה ההפך ומפוגגת את העייפות…זוכרים את "החלפת ההילוך"? זה נכון אפילו לעייפות של חולי סרטן
אבל שאלה מעניינת היא האם יותר, זה תמיד יותר טוב? בניסוי נבדקו 36 משתתפים לא מתעמלים, שהכריזו על עצמם כתמיד עייפים מדי בשביל לזוז. הם חולקו ל- 3 קבוצות: באחת התעמלו קלות 20 דקות 3 פעמים בשבוע במשך 6 שבועות על אופני כושר, בשנייה התעמלו נמרצות על אופני הכושר ובשלישית לא זזו בכלל. כצפוי למתעמלים היה שיפור של כ-20% באנרגיה לעומת הלא-מתעמלים.
אבל להפתעת החוקרים דיווחו המתעמלים קלות על יותר מרץ והתפוגגות העייפות מהמתעמלים נמרצות.
A Randomized Controlled Trial of the Effect of Aerobic Exercise Training on Feelings of Energy and Fatigue in Sedentary Young Adults with Persistent Fatigue.
Psychother Psychosom. 2008 Feb 14;77(3):167-174
אני בוחנת את התיאוריה דרך אימון טאי צ'י שעל פי הגדרות הפעילות הפיסית הוא שייך בוודאי להתעמלות קלה ביותר…

בניסוי שנעשה בצרפת הראו החוקרים כי לשם הרזייה, עדיף לבני תשחורת שמנים להתעמל בפחות מאמץ מאשר הרזים.
Comparison of fat oxidation during exercise between lean and obese pubertal boys: clinical implications
Br J Sports Med. 2008 Apr 2

גם פרופ' סימון, מהרוורד, מצביע על היתרונות של התעמלות לא מאמצת מדי:
Moderate Exercise: No Pain, Big Gains

כמו תמיד, מופיע גם מחקר התראה על הפסקת מעט הפעילות גופנית אצל הלא-מתעמלים ואפילו לקצת זמן…כמו למשל הורדת מספר הצעדים היומיים מ- 6000 (קצת הליכה) ל- 1400 צעדים ביום, שגרמה תוך שבועיים, לעליה ברמות הסוכר והשומנים בדם…ראו הוזהרתם…
JAMA. 2008;299(11):1261-1263
ועוד מחקר, בין בני נוער שפיתחו סינדרום מטבולי היו פי 6 יותר ילדים ששבע שנים קודם לא הרבו להשתתף בפעילויות גופניות.
Dynamic Medicine, 2008, in press

25 דיאטות קטלניות ו-75 דרכי חשיבה לבריאות

18 במרץ 2008

סקירה על 25 דיאטות פופולריות ומגוכחות, שלא רק שבסופו של דבר אינן מביאות להרזיה, אלא שחלקן גם מסוכנות לבריאות. 

סקירה על 75 דרכי חשיבה לקדם את בריאותנו.

תהליכים מובילי השמנה

16 במרץ 2008

לחובבי הביולוגיה שלנו, כמוני, אני מביאה את המחקר חדש של חוקרים מהלסינקי שהראו איך קשורה ההשמנה במטבוליזם בנק האנרגיה של התאים. הם בחנו 14 זוגות תאומים זהים (גיל ממוצע 26) שהיו בעלי משקל שונה ביותר מ- 5 ק"ג זה מזה (BMI 25 לעומת BMI 30). כאלה מהוים פחות מ-4% מכלל התאומים שכן רב התאומים הזהים הם גם זהים במשקלם. במיבדקים נמצא כי לשמנים מהתאומים היה יותר שומן תת-עורי, תוך בטני וגם בכבד, לשמנים היה גם אינסולין פחות רגיש. למרות הגנטיקה הזהה של תאומים, נמצאה אצל השמנים פעילות מוגברת של 19 מסלולים גנטיים (רובם מעורבים בתהליכים דלקתיים) ופעילות מופחתת ב- 7 מסלולים אחרים. פעילות המיטוכונדריה שהיא "בנק" האנרגיה התוך תאי היתה מופחתת אצל השמנים וגם מספר עותקי ה-DNA המיטוכונדריאלי היתה קטנה בהשוואה למספרם אצל התאומים הלא-שמנים.
מימצאים אלה מצביעים על מספר מסלולים המעורבים בהתפתחות ההשמנה ועמידות האינסולין כשלב מוביל לסוכרת. בעיקר הם מעידים על חלקה של המיטוכונדריה ותהליכי הפקת האנרגיה בהשמנה ובסוכרת ואפילו בגיל צעיר יחסית.
המימצאים האלה אכן תומכים בהנחה שהשפעה על סגנון חיים יכולה למנוע השמנה שכן התאומים זהים גנטית וההבדל בינהם נבע רק מצורת החיים. גם כאן הופנתה תשומת לב נוספת למיטוכונדריה כאברון מוביל במחלת ההשמנה והסוכרת…זה מתווסף למידע קודם שאכן בנק האנרגיה אצל השמנים הוא מצומצם…כמו גם למידע שאפשר למנוע סוכרת על ידי שיפור בנק האנרגיה (overexpression of uncoupling protein)…דרך אגב, לא אצל כולם יש קשר בין הסיכוי לסוכרת לבין תכולת תאי המיטוכונדריה בשריר.
אבל אל יאוש, כמו שראינו ניתן לתקן את בנק האנרגיה גם על ידי פעילות שרירים…זוכרים את הרשימה – למה כדאי לזוז?

Pathways behind Acquired Obesity
PLoS Med, 2008, 5(3): e51

מעניין לציין שחוקרים מהולנד הראו אצל 11 מתנדבים רזים שניתן ל"חמם" את תהליכי המיטוכונדריה דווקא על ידי קור…אני תוהה האם גם אצל שמנים היתה נכרת תופעה כזאת ואולי היה קורה ההפך שהקור היה משרה ירידה ולא חימום בתהליכי המיטוכונדריה… 
Human Skeletal Muscle Mitochondrial Uncoupling Is Associated with Cold Induced Adaptive Thermogenesis
PLoS ONE 3(3): e1777

המלצות מחודשות – איך לזוז כמעט כל יום

14 במרץ 2008

הצעת חוק חדשה לכוון את ה- CDC האמריקאי, Centers for Disease Control and Prevention, לצאת עם "המלצות" מחודשות לתנועה לכל. המטרה היא לגרום למשל לבוגרים, לבצע התעמלות בינונית כמעט כל יום או מאומצת לפחות 3 פעמים בשבוע. 

 יש עוד מישהו שלא יודע את זה? הבעייה היא המרחק בין הכוונה ובין הביצוע ועל זה מתמקדת הצעת החוק. הכוונה לצאת עם הגדרות תנועה יותר ספציפיות, יותר מחייבות כמו גם להגביר משמעותית את קידום ופירסום נושא הפעילות הגופנית בכלל האוכלוסיה…האם יכול להיות שזה בסוף יגיע לחוקים כמו איסור עישון? דהיינו אוי ואבוי למי שלא יזוז…למשל, רישיון הוראה בבית ספר יסודי ינתן רק למורים שעושים התעמלות…זה אולי קצת אכזרי מדי, אז אולי עדיף לתת בונוס לכל מורה שמתעמל… יש לכם הצעות?

דרך אגב, בגלל זה אני מנהלת את הבלוג הזה (בלי קשר למימשל האמריקאי)…
הגדרות התעמלות בינונית או מאומצת על פי סוגי התנועה השונים.

שתי סיבות לאכילה…

3 במרץ 2008

כביולוגית שמנסה לרזות מיום שהיא זוכרת את עצמה, אני לא יכולה שלא להתבונן באכילה כאחת מתופעות הטבע המרתקות של עולמנו. אני מבטיחה להגיע לחלקנו במהלכי האכילה, אבל אנא התאזרו בסבלנות שכן אני רוצה להתחיל דווקא מהסתכלות כוללת.
בשביל לחיות, פיזית, אנחנו צריכים לספק לגוף שלנו שני רכיבים: אויר לנשימה ומזון. בהשוואה בין התנהלויות החמצן והאוכל, נראה ברגע הראשון שהן שונות; נשימת החמצן נראית לא רצונית ואילו האכילה נראית רצונית. אבל התבוננות יותר מדויקת מראה שבעצם הן עקרונית דומות, לשתיהן חלק רצוני וחלק אוטומטי וההבדל הוא במשך ה"חופש" שאנו מרגישים שהוענק לנו, לנהל את מהלכי הנשימה או האכילה. אם נחליט להפסיק לנשום, מהר מאד הגוף ייכנס להפעלות ואנחנו נתחיל לנשום גם אם ננסה שלא, בעוד שאם נחליט להפסיק לאכול, זה ייקח הרבה יותר זמן עד שנמצא את עצמנו אוכלים למרות החלטתנו שלא לאכול. לא קשה להבין את ההיגיון האבולוציוני שניתב כך את חיינו. החמצן נמצא באויר שסביבנו, תמיד זמין (או כמעט תמיד) ולא טרחנו להקים לנו מאגרי חמצן פנימיים – לכן אנחנו יכולים/צריכים לנשום כל הזמן. המזון לא תמיד זמין ולכן פיתחנו לו מערכות אגירה וכך אנחנו לא צריכים/יכולים לאכול כל הזמן.
שימו לב לדולפינים, שהם כמונו יונקים ונושמים חמצן מהאויר, אבל חיים במים שם אין אויר זמין…הם מתנהלים עם החמצן כמו שאנחנו עם האוכל, דהיינו באופן יותר רצוני ויכולים להחליט לנשום או שלא לנשום. יש הטוענים כי הם ישנים רק עם חצי מח כל פעם כי אחרת לא יהיה מי שייתן את ההוראה לנשום. דרך אגב, אנחנו לומדים מהדולפינים גם על חתירה במים.
על הדימיון בין הדולפינים ובין היוגים המיומנים בשליטה על הנשימה כבר כתבו רבות…
לא במקרה העלתי את רעיון היוגה בשלב הזה של הרשימה, אני מנסה להראות שבסופו של דבר האבולציה הובילה אותנו לנשימה ולאכילה אוטונומיים עם רק קצת או יותר (חמצן או מזון) חופש לנהל את האספקה על פי רצוננו. מכאן לא יקשה להבין שמי שרוצה לכוון את מידת אכילתו יצטרך לפתח מיומנויות דומות באופיין העקרוני ליוגה והכוללות אסטרטגיה הוליסטית של כלל הגוף.
 
האמת היא, שלא לסמוך לגמרי על רצוננו המודע בניהול אספקת מרכיבי חיינו (חמצן ומזון), הוא שיקול אבולציוני חכם ותומך חיים…או לפחות היה כזה עד לא מזמן, כשהתנועה הפיסית היתה הכרחית לחיים והמזון לא היה מצוי בשפע (ראו למשל את שיפור הבריאות הדרמטי שקרה בקובה בשנות ה-90 של המאה הקודמת, כשלא היה מספיק מזון והתושבים נאלצו לכתת את רגליהם).
אני מנסה להראות כאן שהשפעה, ארוכת טווח, על מידת האכילה שלנו מחייבת הבנת יעדי הגוף ויתרה מזאת, השפעה עליהם תוביל מעצמה ובלי מאמץ!!! להכוונה של מידת האכילה. באמת יכול להיות פשוט…
זה מדהים אותי מחדש, כל יום כמעט, לראות שלמרות שרבים מאיתנו כבר יודעים שדיאטות של "רק להפסיק לאכול" נידונות ברובן לכישלון (קרוב או רחוק) שלא לדבר על הנזקים של הרבה דיאטות…עדיין רק מעטים מאיתנו מפסיקים לנסות זאת שוב ושוב…מאותה הסיבה גם תרופות הרזיה פופולריות לא ממש מקדמות הרזיה לאורך זמן… אל תשכחו שהמון מידע גנטי מעורב בניהול מימשק האנרגיה בגופנו (~ 25% מהגנים), כך שלעקוף אותו  (למשל להחליט רק על דיאטה דלת קלוריות או לקחת גלולת הרזייה) תהיה משימה מאד קשה בעוד שלהפעיל אותו בחוכמה (למשל להחליט לזוז כל יום) תהיה משימה ברת השגה. 
 
אז איך ננהל את תזונתנו בחוכמה, למרות שהיא לא ממש רצונית? כדי להימנע מלהסתבך עם אינספור הגנים והתהליכים המנווטים את תזונתנו (ראו למשל מה קורה במח), החלטתי לנסות לתאר את המערך בפשטות ולהתמקד בעיקר בבעיית ההשמנה והבריאות המלווה אותה.
עקרונית אני רוצה לחלק את הסיבות לאכילה לשני ערוצים עיקריים והבעייה שאני רוצה להדגיש היא שהם ערוצים מתחרי יעדים. ערוץ אחד – מטרתו לספק לגוף את האנרגיה השוטפת לה הוא זקוק, הערוץ השני – מטרתו לאגור שומן לעת צרה.
כמובן, כדי לרזות צריך לשכנע את הגוף שעת הצרה חלפה… ולכן, אין זה פלא שבמצבי סטרסס (הדגשה של עת צרה), אלה הנוטים להשמנה (אבל לא הרזים) משמינים יותר
 
ההחלטה לבחירת הערוץ המועדף להפעלה תלויה במצבנו ובנטיה הגנטית שלנו. אם הגוף מרגיש/מחליט שאין סיבה לדאגה, הוא יגיב בתחושת שובע ברגע שנאכל את סך האנרגיה המנוצלת מדי יום…את זה הראו כשנתנו לאנשים לשתות שייקים שערכם הקלורי לא היה ידוע להם והם שתו את אותה כמות קלוריות ממוצעת שהיו רגילים לא
ול. חוקרים מאוניברסיטת דיוק הראו שיש קשר בין הערך הקלורי של מזון (סוכר או ממתיק מלאכותי) ובין מידת העונג שהוא משרה כשאוכלים אותו. ראו גם השפעת השובע על פעילות המח והפעלת או אי-הפעלת תחושת הרעב…
הבעייה מתחילה כשיש לגוף סיבה לדאגה (ראו בהמשך על הסיבות האפשריות לדאגת הגוף) ומופעל הערוץ השני לאכילה. כשגופנו דואג ל"מה יהיה מחר?", מעוכבים המנגנונים המפסיקים את האכילה ויתרה מזאת, למרות שכמויות המזון הנאכלות הן מוגברות, מופעלת מדיניות חיסכון באנרגיה ומוגבל הטיפול השוטף בבעיות הבריאות בגוף… המטרה היא שתישאר כמה שיותר אנרגיה לאגירה גם על חשבון צרכי הגוף השוטפים. אכילת היתר היא הקשורה עם בעיות הסינדרום המטבולי ולא עודף המשקל עצמו. 
אסטרטגיית החיסכון שהתפתחה פעם כטקטיקה זמנית במצב של העדר מזון הפכה בימינו למדיניות קבועה של חסך, שלשמן אין דרך למלא. אני מציעה לתאר את זה כאדם שיש לו הרבה כסף בחסכונות סגורים אבל בחשבון העובר ושב שלו יש מינוס רציני ביותר. יתרה מזאת, אם הוא מפקיד בחשבון העובר ושב כסף, הכסף מועבר אוטומטית לחשבון סגור…

מכאן קל להבין למה שמנים יכולים/רוצים תמיד לאכול עוד, למה הסיבות להפסקת האכילה הן טכניות (נגמר האוכל על השולחן) או למה הם אוכלים מהר (להספיק לאכול כמה שיותר) כאן כמובן אני לא יכולה שלא להמליץ לכולם על תרגיל הקשב לצימוק. כשחושבים על טקטיקת הסרת גבולות האכילה, לא קשה להבין גם למה המלצות על תזונה נכונה לא ממש עוזרות לשמנים (אלא אם הן משולבות בתנועה, ראו בהמשך), וגם למה ההשמנה קשורה בכל כך הרבה מחלות. זה לא שלהיות שמן הוא גורם עיקרי למחלה, אלא שהפניית כל האנרגיה לאגירה אינה מאפשרת לגוף לפעול לתיקון בעיות הבריאות שצצות. יתרה מזאת, מכאן גם אפשר להבין שהרזייה שלא תלווה בשינוי אסטרטגיית דאגת הגוף לא רק שלא תרפא את השמן אלא אף תחריף את מצבו…
 
הערה למי שאינו נוטה להשמנה – יהיה לכם קשה להבין את ההתנהלות של השמנים, שכן הלא-שמנים מתנהלים בעיקר על פי ערוץ אכילה אחד (ואין לו ערוץ מתחרה) ולכן אין להם בעייה להחליט לאכול נכון או לוותר על עוגות  וממתקים…
בעוד שהרזים משלימים בקלות את כל צרכי האנרגיה שלהם, זאת חוויה שהמשמינים (בייחוד במשך ההשמנה) כמעט ולא מכירים….ראו את הסרטון המצחיק שמראה את זה… 
 
הנה כמה סיבות (חוץ מכמובן חוסר מזון) לעורר את דאגת הגוף לאנרגיה:
* חוסר תנועה – מעלה את השאלה של למה לא זזנו? בטח כי אין מספיק אנרגיה, אז כדאי לאכול. האמת, שהרבה יותר כדאי לזוז…אבל מי רוצה? יודע? רגיל? יכול? הנה כמה הצעות; חשבתם למשל על טילטולים…או אולי על התנועעות…או אולי על הרמת משקולות
* עודף אוכל – כשאוכלים, מירב האנרגיה מופנה למערכת העיכול והגוף נשאר חסר אנרגיה גם לזוז וגם להוציא לפועל את צרכיו השוטפים. האבסורד האבולציוני שנוצר בזמננו כשיש שפע מזון, הוא שהמנגנון שפעם הציל אותנו, פועל היום נגדנו. הרצון לאכול ללא גבול שהיה טוב לטפל במחסור זמני, היה נעצר פעם באופן טבעי כשהמזון היה נגמר…היום המזון לא נגמר במחוזותינו…אף פעם…והמצב מחריף את עצמו כשהוא נגרר לחוסר הפעילות. כדאי לשים לב לייתרונות של צום מיצים או של דיאטת חיים מאד דלת קלוריות ששניהם מפנים המון אנרגיה ממערכת העיכול ובעצם מקלים על דאגת הגוף…
* השפעות מטבוליזם של תאי שומן ש"נלקח" מהם השומן בעקבות הרזייה.
* חוסר אהבה – על זה נכתבו הרבה מאמרים, הנה אחד על אהבת הורים… ואפילו אני העזתי לכתוב מאמרון
* חוסר שינה קשור גם הוא להשמנה, אולי גם טמפרטורת גוף נמוכה יותר, ויש כמובן עוד סיבות שבטח אתם יכולים להוסיף…

אני לא יכולה לדון כאן בכל הנושאים הרלבנטים לכותרת, אבל אתם בוודאי מבינים שלפחות מחצית הרשימות ב"שיר השרירים" מתייחסות אליה… אם נחזור ליוגה שאיתה פתחתי את הרשימה, יהיה קל להבין שאני ממליצה לעצור את האכילה דרך ניהול גוף אינטגרטיבי, דומה ליוגה…זה יותר פשוט ממה שזה נראה וגם בעצם כייף, וגם אל תדאגו, לא התכוונתי שתלמדו דווקא יוגה…
שימו לב, גם הפסיכולוגים שמחו להתייחס למאמרי   Observer, 21(4), April, 2008
אני אשמח אם תתרמו מניסיונכם…