Archive for יוני, 2009

Experimental Biology 2009

28 ביוני 2009

השנה חלק ניכר מהכנס השנתי של חברת הביולוגיה הניסויית הוקדש לצמחים, אבל כמו כל שנה יש מחקרים מסקרנים, הנה למשל:
מה עושה את שחקן הכדורגל לגדול? כשרון עדיף על כושר
http://www.eurekalert.org/pub_releases/2009-06/sfeb-wma062509.php

הדגים הנחותים הם דווקא המהירים יותר…אולי כדי שלא יצטרכו להילחם ואולי להיפגע?
http://www.eurekalert.org/pub_releases/2009-06/sfeb-tft062509.php

ממה נובע מקור ההבדלים בכושר להכות עם פטיש? בדרגת התאורה למשל…
http://www.eurekalert.org/pub_releases/2009-06/sfeb-tso062409.php

איך צפרדעים חיות שנים בתוך האדמה ללא מזון…יכול להסביר השמנה כתהליך ייעול האנרגיה.
http://www.sciencedaily.com/releases/2009/06/090629081133.htm

מזון עתיר אומגה 6 מגביר את יכולת הריצה המהירה של עכברי מעבדה.
http://www.sciencedaily.com/releases/2009/06/090629081120.htm

על האבולוציה של האבולציה, או מה היית אומר לצ'רלס דרוין היום?
http://www.sebiology.org/meetings/Glasgow/Darwin.html

The Society of Experimental Biology Annual Meeting, 28 June-1 July, 2009,Glasgow

מודעות פרסומת

"להיות ולא להיות – זאת התשובה" – מדריך לחיים

15 ביוני 2009

רק סיימתי לקרוא את "רדו ממני" ספרה הנהדר של אורית זאבי יוגב וכבר זכיתי לראות שגם ארז שמיר הוציא ספר:  "להיות ולא להיות – זאת התשובה". אני כמדענית מיד מנסה למצוא את ערוצי התקשורת שמאפשרים לזה להיות, ואולי לחקור את הקשר בין אורית ובין ארז…אבל נראה לי שכרגע זה מיותר (על פי מה שהצצתי בספר של ארז) ונכון יותר לתת לארז שמיר לספר על ספרו, הנה רשימתו: 
"בשעה טובה, ולאחר שנים של כתיבה, צפוי בעוד מספר שבועות להתפרסם ספר הראשון פרי עטי. מן הסתם כל מי שעומד בפני פרסום ספר, ובמיוחד ספר ראשון, אינו יכול שלא להתרגש מהמעמד, אולם אני מרגיש שאני פחות מתרגש ממנו ויותר מרגיש הקלה מעצם העובדה שזכיתי להגיע אליו. במבט לאחור תהליך כתיבת הספר נראה לי כתהליך מייסר מאין כמותו, קצת בדומה להריון הנמשך מספר שנים, אולם למרות הייסורים, וכמו בהריון, התוצאה הסופית שווה את כל המאמצים. ועם זאת, תחושת ההקלה שאני חש לא נובעת מעצם העובדה שאני מבין שהמאמץ האדיר שהשקעתי בכתיבת הספר עומד להגיע לידי סיום, אלא מכך שאני מרגיש שלא חשוב מה שכעת יקרה, אני את שלי עשיתי. מאחר ומדובר בגישה לא לגמרי מקובלת, אני אבקש להסביר אותה.
 
אם נרצה ואם לאו, אנו חיים בחברה שמקדשת מעל לכל את חשיבות התוצאה. באחד הפרקים של הסדרה הקומית הסימפסונס, כאשר שומע הומר שילדיו נכשלו במשימה כלשהי, הוא ממהר לומר להם "עשיתם כמיטב יכולתכם ונכשלתם בצורה מחפירה. הלקח הוא – אף פעם אל תנסו". צחוק, צחוק, אולם רובנו מיחסים להצלחה ולכישלון, בכל תחומי החיים, חשיבות עליונה. זאת הסיבה שכאשר אנו מתחילים עם בני או בת זוג, לא כל כך אכפת לנו מדוע הם נענים לחיזורינו – כל עוד הם נענים לחיזורינו, וזאת הסיבה שבתור סטודנטים לא כל כך אכפת לנו אם הבנו את החומר הנלמד ואם לאו – כל עוד אנו מצליחים לעבור את הבחינות. ואמנם, השאלה הכי נפוצה שאנשים שואלים אותי, כאשר אני מספר להם שאני עומד לפרסם ספר, היא לא האם אני מרוצה מהספר שכתבתי, אלא האם אני חושב שהספר יצליח. אני אמנם מנסה להסביר להם שמבחינתי עצם כתיבת הספר היא הצלחה, וכי נתוני המכירות של הספר הרבה פחות מדאיגים אותי, אולם במרבית המקרים אני מקבל את הרושם שהתשובה שלי לא ממש משכנעת אותם. אחרי הכל, מה הטעם לכתוב ספר אם אף אחד לא יקרא אותו?
 
האמת היא כרגיל מורכבת. מצד אחד הצדק אכן נמצא עם אותם האנשים, מכיוון שכמו כל יוצר אחר אני אשמח מאוד שפרי יצירתי יחשף בפני כמה שיותר אנשים וימכר בכמה שיותר עותקים, אולם מצד שני אני לא ממש דואג בקשר לנתוני המכירות של הספר. מדוע?  מכיוון שהדרך הרוחנית לימדה אותי למקד את מאמצי בתחומים בהם יש לי יכולת השפעה, לעשות את המיטב שאני יכול, ואז לשחרר וללמוד לקבל את התוצאות כפי שהן. אחרי הכל, מה הטעם להלחם במה שלא ניתן לשנות?
***
לפי כעשור שנים, כאשר רק התחלתי ללכת בדרך הרוחנית, הספר הרוחני הראשון שזכיתי לקרוא היה ה"בהגוד גיתא", אשר מהווה חלק מאפוס ה"מהאבהארתה", ומגולל את תמליל שיחתם של קרישנה וחברו ארג'ונה. למרות שאז בקושי הבנתי מילה ממה שקראתי, ואם להודות על האמת גם היום מדובר בטקסט שמבחינתי רב בו הנסתר על הנגלה, היו בטקסט מספר פנינים אשר כבר אז שבו את ליבי. כיום, כאשר אני עומד בפני פרסום ספר ראשון, החזרה לאותו טקסט קדום מהווה מבחינתי סגירת מעגל. במאמר זה אבקש להציג מספר ציטוטים מתוך אותו טקסט אשר שופכים אור על תובנת חוסר ההיקשרות לתוצאות ואשר אולי יעזרו להסביר את גישתי הקצת מרוחקת לסוגית פרסום הספר.
 
כבר בפרק השני של ה"בהגוד גיתא", בסעיף ארבעים ושבע, אומר קרישנה לאר'גונה: "זכותך לבצע את חובותיך, אולם אינך זכאי לפירות המעשה. לעולם אל תחשוב עצמך לגורמן של תוצאות מעשיך, ולעולם אל תדבוק באי מילוי חובתך." במילים אחרות, בחיים אלו עלינו לעשות את מה שעלינו לעשות, אולם אל לנו לפעול מתוך התפיסה השגויה שבכוחנו לקבוע את תוצאות מעשינו, מכיוון שתוצאות אלו תלויות באין ספור גורמים הנמצאים ברובם מחוץ לטווח השפעתינו. עלינו אם כן להתרכז במילוי החובות, ולא לדאוג לתוצאות. הן כבר יבואו מעצמן.
 
בסעיף הבא, באותו הפרק, ממשיך קרישנה ומטיף לאר'גונה על חשיבות המעשים ולא התוצאות – "הו ארג'ונה, בצע חובתך ברוח שקולה, והימנע מכל זיקה להצלחה או כישלון. יישוב-דעת כזה נקרא יוגה." בסעיף זה קושר קרישנה בין חוסר ההאחזות בתוצאות המעשים לבין מה שהוא מכנה "יישוב-דעת", או בשפה המודרנית שלוות נפש. ומדוע חוסר ההאחזות בתוצאות המעשים מובילה בהכרח לשלוות נפש? מכיוון שכאשר אנו מוותרים על ההאחזות בתוצאות מעשינו, כאשר אנו מוותרים על ההאחזות בהצלחה או בכישלון, אנו מאפשרים לעצמנו לקבל את הרגע הזה כפי שהוא, בלי תנאים ובלי הכתבות. הצלחנו? מה טוב. נכשלנו? לא נורא, זה מה שיש, ואם למדנו לקבל את הכישלון זאת כבר חצי הצלחה. כפי שהדלאי לאמה נוהג לומר "כשאתה מפסיד, לפחות אל תפסיד את הלקח".
 
מספר שורות מאוחר יותר, בסעיף חמישים ושבע, מפתח קרישנה עוד יותר את הסוגיה כאשר הוא מסביר: "בעולם החומרי, מי שבטוב וברע נשאר בלתי מושפע, ואינו מהלל את הטוב או מבזה את הרע – הינו יציב ואיתן בידע מושלם." פעם נוספת, אם כן, קרישנה מהלל את חוסר ההאחזות בתוצאות, רק שהפעם הוא כבר קושר בינו לבין מה שהוא מכנה "הידע המושלם". ומהו אותו "ידע מושלם" לשיטתו של קרישנה? ז
הו הידע החושף בפני האדם את העולם השוכן מעבר להגדרות הדואליות של הצלחה וכישלון, טוב ורע, עולם בו נפש האדם שבעת התהפוכות יכולה למצוא שלווה אמיתית. על פי קרישנה, אם אכן נבין כי שלוות הנפש שלנו אינה פועל יוצא של תוצאות מעשינו, אלא תנאי מוקדם להן, נצליח למצוא את תחושת האושר היחידה שלעולם לא תחלוף או תעלם.
 
קרישנה ממשיך בשיחתו עם אר'גונה ובפרק שלוש, סעיף תשעה-עשרה, אומר לו: "על האדם לפעול איפוא, מתוך חובה, מבלי להתקשר לפירות עבודתו. כי פעולה ללא התקשרות מובילה לעליון." פעם נוספת, קרישנה ממליץ לאר'גונה לא להיקשר לתוצאות מעשיו מכיוון שבכך יזכה להגיע "לעליון", כלומר לאותו עולם נסתר השוכן צעד אחד בלבד מעבר לעולם הנגלה ואשר נחשף רק בפני אלה החכמים מספיק לראות. ואולם, התודעה של מרבית בני האדם מלאה בכל כך הרבה תשוקות, עד שהם אף פעם אינם מצליחים לראות את מה שמסתתר להם ממש מתחת לאף. קרישנה, כאמור, מזהיר את אר'גונה מכך, וממליץ לו ללכת בדרך חוסר ההאחזות.
 
לבסוף, בסעיף עשרים וחמש בפרק שלוש, אומר קרישנה לאר'גונה: "כשם שהבורים מבצעים חובותיהם מתוך התקשרות לתוצאות, פועל גם המלומד – אלא שמבלי להתקשר – כדי להוביל את האנשים אל דרך הישר." זהו סעיף מעניין במיוחד, מכיוון שבו מציין קרישנה כי אף שכלפי חוץ פעולותיו של המלומד עשויות להיות דומות לפעולותיהם של הבורים, הרי שלא רק שהוא לא נקשר לתוצאות פעולותיו, אלא שהמוטיבציה המנחה אותו, המוטיבציה הרוחנית שנועדה "להוביל את האנשים אל דרך הישר", שונה לחלוטין. כך, האדם "המלומד" לא פועל למען רווחתו האישית, ואינו מבקש להשיג דבר לעצמו, אלא לחלוק את תובנותיו עם שאר בני האדם על מנת לרומם אותם אל מעל למישורי החומר הצחיחים ואל עבר אגמי השפע הרוחניים. 
***
כפי שניתן לראות, על פי קרישנה חוסר ההיקשרות לתוצאות היא אחת מתכונות האופי החשובות ביותר שהצועד הרוחני יכול לנכס לעצמו, אולם אנו לא צריכים להגדיר את עצמנו כצועדים רוחנים על מנת להפיק תועלת מתובנת חוסר ההיקשרות. למעשה, אם רק נלמד כיצד להתמקד באיכויות שאנו מכניסים לתוך תהליכי חיינו – כתחליף למצב הקיים בו אנו נוטים להתמקד בתוצאות – איכות חיינו צפויה להשתפר בכל המובנים. ואמנם, אם נשאל כל שף המכבד את עצמו הוא יאמר לנו שהמשתנה המשפיעה יותר מכל על איכות הארוחה הוא איכות חומרי הגלם המשמשים להכנתה. באופן דומה, כאשר אנו מבססים את חיינו הנפשיים על חומרי גלם איכותיים כגון כנות, חמלה, אהבה, נדיבות ושלווה, אנו לא צריכים לדאוג בקשר לתוצאות מעשינו – לא רק מכיוון שבמרבית המקרים השימוש בחומרי גלם איכותיים מבטיח קבלת תוצאות איכותיות, אלא בעיקר מכיוון שלפתע חשיבותן של התוצאות נהפכת שולית. זאת, אם כן, הסיבה שאני לא מודאג בנוגע לגורל הספר שלי. אני הרי יודע שעשיתי כמיטב יכולתי להכניס לתוכו את כל חומרי הגלם האיכותיים ביותר, ושהשקעתי כל מאמץ אפשרי על מנת להפוך אותו לספר הרוחני הטוב ביותר שיכולתי לכתוב. מכאן והלאה לא נותר לי אלא לשחרר. "
 
להצצה בספר

"רדו ממני" – ספר על אהבה

8 ביוני 2009

לעתים רחוקות מבקשים ממני לכתוב בקורת על ספר, הפעם זה היה די ברור למה אני, זה הרי ספר על ילדים שמנים. "רדו ממני" – ספרה החדש של הפסיכולוגית אורית זאבי-יוגב (הבלוג של אורית).
כמובן שהסכמתי וקראתי ועד עכשו אני לא מאמינה איזה ספר, איך זה שמישהוא יכול לכתב ספר כזה, כל כך מדויק עלי? אז ראשית, תודה אורית ושנית קצת התנצלות שזאת ביקורת ריגשית…
את הספר קראתי בלי יכולת להניח אותו מידי והדבר שהדהים אותי היה שעם כל ילד שתואר שם אני הזדהתי. מיגוון הילדים שתוארו והיקף מאורעות חייהם היה שונה מחיי הפרטיים, אבל אורית הצליחה לנגוע בשורש הרגש שהפעיל את מנגנון ההשמנה ואצל כולנו זה אותו שורש – האהבה.
אני יודעת שאהבה היא מילה שחוקה ושמוטב היה להימנע ממנה, במאמרים המדעיים שלי אני מעדיפה הרבה פעמים להשתמש במילה "שפע" שהיא מילה פחות משומשת מאהבה (העדרה של תחושת שפע מתארת את מהות בעיית ההשמנה).
אבל כאן, בא לי להשתמש דווקא במילה הנדושה הזאת "אהבה" ולקוות שהיא תזכיר לנו משהוא שלפעמים נסיבות החיים מביאות אותנו לשכוח.
היכולת של אורית לאתר אצל כל ילד את שורש חסם-האהבה, היא לדעתי כח הטיפול והעזרה שהיא הושיטה להם ושהביא אותה גם לשם המדהים של הספר – "רדו ממני". שם ספר שבא להגיד מה שהיה רוצה להגיד הילד או במילים אחרות: אתם לא רואים מה עובר עלי וכמה אני סובל? אין לכם לב? מזה חשוב כמה אני שוקל או מה אני אוכל? למה לא פשוט תחבקו אותי…
ספר חובה לכל!!!
לא כולנו מצוידים במנגנון המדויק (והלפעמים מאד מועיל) של חסכון אנרגטי המוביל להשמנה בתנאי חסר, אני מניחה שאצל אלה שאינם נוטים להשמנה יתבטא חסם-האהבה בדרכים מעיקות אחרות (כמו אולי אסטמה או גירודים או כאבי ראש ובעיות שינה), אז למרות שזה ספר על ילדים שמנים הוא יהיה רלבנטי גם להרבה ילדים אחרים ואני ממליצה עליו לקריאה לכולם.

כמו שאמרתי החלק הריגשי בהשמנה שלי היה כ"כ משמעותי שעם כולם בספר הזדהתי. ידעתי מה הם חוו ורציתי להיפגש איתם ולספר להם על 2 ערוצי הסיבות לאכילה ויחד איתם אולי להמציא לכל אחד קוים חדשים לפתרונות… נראה לי שזה יכול להיות פרויקט גמר לכל ילד, כמו שאני הפכתי את זה לתחום המחקר שלי, גם להם כדאי ללמוד את נתוני השטח ולהמציא אסטרטגיה אישית שתסיט קצת את האכילה מערוץ 2 שאינו יודע שובעה. הבעיה הביולוגית הקשה של השמנה היא שהשמנה מקדמת השמנה…דהיינו הבעיה מחריפה את עצמה מעצמה…
הכי גדול וראשי וחשוב ומרכזי ובלתי ניתן למעקף, היא התחושה שהם לא אוהבים את עצמם בגלל שהם משוכנעים שאחרים לא אוהבים אותם. או אולי שאין בכלל דבר כזה כמו אהבה בעולם, מסקנה הגיונית לילד שעבר התעללות או אסון קרוב.
איכשהוא אצל הילד (אצלי זה בטח היה ככה) נבנת אהבתו העצמית על סמך אהבת האחרים שהוא מרגיש/חווה…ולא משנה כמה אהבו אותו אם הוא לא חושב/מרגיש/יודע שאוהבים אותו הוא לא יאהב את עצמו ומשם הכל מדרדר.
איך בונים אהבה עצמית בעולם ריגשי שמחק את האהבה כאופציה? אורית מורה נהדרת…
ואני ראיתי שגם כשאין, כדאי לפעול מתוך היש
כשאני, חושבת על הבלוג שלי שמעקב אחרי מאות רשימותיו יכול להיות שיעור מעניין בשיפור אהבה עצמית…הסתכלות אחורה מגלה שאני החלטתי לעשות “כאילו” ומתוך שלא לשמה קיוויתי שיגיע לשמה. ואכן הגיע: "אוהבת שמנים".
וגם, אני מדענית, אז בחנתי המון נתוני שטח וראיתי שיש הרבה אהבה מסביבי וגם אם איני מרגישה אותה בגלל חסימות ילדותי, אני יודעת שהיא שם ואם רק אמצא סדק היא תוכל להסתנן דרכו פנימה ולמלא את ליבי בשמחה. אז דמיינתי פתחים ודלתות וסדקים והאהבה, עם עזרה נהדרת מהאוהבים אותי, אכן הצליחה לחדור פנימה ואני יודעת מה אני צריכה להמשיך לעשות… תודה …

בא לכם לכתוב משהוא על אהבה?

התפרסם עכשו מחקר שעשו בקליפורניה ובו חיברו את הילדים לרשת המודדת את מידת תנועתם ו"צובטת" אותם אם הם לא זזים מספיק…חבל שהספר של אורית עוד לא תורגם כי זה ממש חיוני שהם יקראו אותו…

האם יש לנו תפיסה אל חושית? נסוי מדעי עם טוויטר

5 ביוני 2009

מזמן רצינו לדעת האם כח המחשבה בלבד יכול לאתר נכון מיקום בלתי ידוע…
כדי לבחון את זה ארגן הפסיכולוג ריצ'רד וייסמן מאנגליה ניסוי מדעי גדול השבוע (החל מה- 2 ליוני 2009) וזאת בעזרת הגולשים. המכשירים לניסוי הם רק אי-פון וטוויטר המאפשרים את איסוף הנתונים מאלפי המשתתפים.
כל יום במהלך השבוע, ריצ'רד וייסמן נוסע למקום לא ידוע באנגליה, וכשהוא מגיע הוא שולח הודעה בטוויטר ומבקש מהגולשים לשגר בטוויטר הודעה היכן הם מרגישים שהוא נמצא. עשרים דקות אחר כך, מופיעות באתר הניסוי 5 תמונות מחמישה איזורים שונים והמשתתפים מתבקשים לבחור, תוך שעה, מיקום אחד. אם אכן שיעור המצביעים על האתר הנכון יהיה גבוה מהשיעור האקראי של 20% תהא זאת אינדיקציה לתפיסה אל-חושית.
גם אתם יכולים להשתתף…עקבו אחרי ריצ'רד וייסמן בטוויטר.
על תוצאות הניסוי תוכלו לקרוא באתר New Scientist's own Twitter feed