Archive for the ‘השמנה ואריכות חיים’ Category

מכניקה פשוטה לא יכולה להסביר את התעמלות אצבעותינו המשוכללת

18 ביולי 2009

"דחוף את האצבע הכי חזק למטה כלפי המשטח ועכשו הכי חזק שאתה יכול תזיז אותה באיטיות בקצב תקתוק מטרונום…בהתחלה לאט לאט…ועכשו מהר יותר ועוד יותר מהר…"
אלה הוראות השייכות להתעמלות אצבעות שעל פרדוקס תוצאותיה דווחו חוקרים מדרום קליפורניה בעיתון Journal of Neuroscience.
החוקרים ציפו למצוא שהכח המקסימלי הרצוני כלפי מטה יגבר ככל שיעלה קצב התזוזה קדימה, אבל להפתעתם הם מצאו שהכח כלפי מטה נשאר בלתי תלוי במהירות התנועה.
כמו שאנו יודעים, בהרבה מטלות שריר, כח השריר מושפע מתכונות כח-מהירות וכך הוא נחלש כשהמהירות גוברת, זאת הסיבה שיש לנו הילוכים למשל באופניים או למה לילדים קטנים קשה לנסוע במהירות גדולה.
באצבעות נראה שזה לא ככה… זה מה שהראו החוקרים במטלה לאצבע, מטלה המקבילה לשפשוף משטח. משתתפי הניסוי לבשו אצבעון מטפלון על האצבע המורה שלהם ולחצו על משטח טפלון חלקלק שהיה מחובר למד כח (ראו בתמונה).
לא נמצא הבדל בכח בין תנועה איטית ובין תנועה מהירה אפילו שהגיעה למהירות גבוהה פי 36 מהתנועה האיטית. לא פשוט להסבר…
אחד ההסברים שהחוקרים הציעו הוא שהעולם הנרחב של פקודות מח אפשריות לשרירי האצבעות, מוגבל בפועל על ידי המכניקה של התרגיל ולכן המערכת מגיעה למקסימום שלה בכל השלבים. יכול להיות שזאת אחת הסיבות שאיפשרה באבולוציה להוביל למיומנויות של האצבעות שלנו.
הפרטים ביחסי הגומלין שבין השרירים, העצבים ומכניקת גופנו הם מורכבים ונראים מתריסים נגד חוקי מכניקה פשוטים.
ועוד לא התחלנו אפילו לשלב בחישובים את המודעות…כאן הייתי מציעה לחוקרים ללמוד את הטאי צ'י…תנועה מתוחכמת שבטח תגלה הרבה על מורכבותנו.
J Neurosci. 2009, 29(27), 8784-8789

"רדו ממני" – ספר על אהבה

8 ביוני 2009

לעתים רחוקות מבקשים ממני לכתוב בקורת על ספר, הפעם זה היה די ברור למה אני, זה הרי ספר על ילדים שמנים. "רדו ממני" – ספרה החדש של הפסיכולוגית אורית זאבי-יוגב (הבלוג של אורית).
כמובן שהסכמתי וקראתי ועד עכשו אני לא מאמינה איזה ספר, איך זה שמישהוא יכול לכתב ספר כזה, כל כך מדויק עלי? אז ראשית, תודה אורית ושנית קצת התנצלות שזאת ביקורת ריגשית…
את הספר קראתי בלי יכולת להניח אותו מידי והדבר שהדהים אותי היה שעם כל ילד שתואר שם אני הזדהתי. מיגוון הילדים שתוארו והיקף מאורעות חייהם היה שונה מחיי הפרטיים, אבל אורית הצליחה לנגוע בשורש הרגש שהפעיל את מנגנון ההשמנה ואצל כולנו זה אותו שורש – האהבה.
אני יודעת שאהבה היא מילה שחוקה ושמוטב היה להימנע ממנה, במאמרים המדעיים שלי אני מעדיפה הרבה פעמים להשתמש במילה "שפע" שהיא מילה פחות משומשת מאהבה (העדרה של תחושת שפע מתארת את מהות בעיית ההשמנה).
אבל כאן, בא לי להשתמש דווקא במילה הנדושה הזאת "אהבה" ולקוות שהיא תזכיר לנו משהוא שלפעמים נסיבות החיים מביאות אותנו לשכוח.
היכולת של אורית לאתר אצל כל ילד את שורש חסם-האהבה, היא לדעתי כח הטיפול והעזרה שהיא הושיטה להם ושהביא אותה גם לשם המדהים של הספר – "רדו ממני". שם ספר שבא להגיד מה שהיה רוצה להגיד הילד או במילים אחרות: אתם לא רואים מה עובר עלי וכמה אני סובל? אין לכם לב? מזה חשוב כמה אני שוקל או מה אני אוכל? למה לא פשוט תחבקו אותי…
ספר חובה לכל!!!
לא כולנו מצוידים במנגנון המדויק (והלפעמים מאד מועיל) של חסכון אנרגטי המוביל להשמנה בתנאי חסר, אני מניחה שאצל אלה שאינם נוטים להשמנה יתבטא חסם-האהבה בדרכים מעיקות אחרות (כמו אולי אסטמה או גירודים או כאבי ראש ובעיות שינה), אז למרות שזה ספר על ילדים שמנים הוא יהיה רלבנטי גם להרבה ילדים אחרים ואני ממליצה עליו לקריאה לכולם.

כמו שאמרתי החלק הריגשי בהשמנה שלי היה כ"כ משמעותי שעם כולם בספר הזדהתי. ידעתי מה הם חוו ורציתי להיפגש איתם ולספר להם על 2 ערוצי הסיבות לאכילה ויחד איתם אולי להמציא לכל אחד קוים חדשים לפתרונות… נראה לי שזה יכול להיות פרויקט גמר לכל ילד, כמו שאני הפכתי את זה לתחום המחקר שלי, גם להם כדאי ללמוד את נתוני השטח ולהמציא אסטרטגיה אישית שתסיט קצת את האכילה מערוץ 2 שאינו יודע שובעה. הבעיה הביולוגית הקשה של השמנה היא שהשמנה מקדמת השמנה…דהיינו הבעיה מחריפה את עצמה מעצמה…
הכי גדול וראשי וחשוב ומרכזי ובלתי ניתן למעקף, היא התחושה שהם לא אוהבים את עצמם בגלל שהם משוכנעים שאחרים לא אוהבים אותם. או אולי שאין בכלל דבר כזה כמו אהבה בעולם, מסקנה הגיונית לילד שעבר התעללות או אסון קרוב.
איכשהוא אצל הילד (אצלי זה בטח היה ככה) נבנת אהבתו העצמית על סמך אהבת האחרים שהוא מרגיש/חווה…ולא משנה כמה אהבו אותו אם הוא לא חושב/מרגיש/יודע שאוהבים אותו הוא לא יאהב את עצמו ומשם הכל מדרדר.
איך בונים אהבה עצמית בעולם ריגשי שמחק את האהבה כאופציה? אורית מורה נהדרת…
ואני ראיתי שגם כשאין, כדאי לפעול מתוך היש
כשאני, חושבת על הבלוג שלי שמעקב אחרי מאות רשימותיו יכול להיות שיעור מעניין בשיפור אהבה עצמית…הסתכלות אחורה מגלה שאני החלטתי לעשות “כאילו” ומתוך שלא לשמה קיוויתי שיגיע לשמה. ואכן הגיע: "אוהבת שמנים".
וגם, אני מדענית, אז בחנתי המון נתוני שטח וראיתי שיש הרבה אהבה מסביבי וגם אם איני מרגישה אותה בגלל חסימות ילדותי, אני יודעת שהיא שם ואם רק אמצא סדק היא תוכל להסתנן דרכו פנימה ולמלא את ליבי בשמחה. אז דמיינתי פתחים ודלתות וסדקים והאהבה, עם עזרה נהדרת מהאוהבים אותי, אכן הצליחה לחדור פנימה ואני יודעת מה אני צריכה להמשיך לעשות… תודה …

בא לכם לכתוב משהוא על אהבה?

התפרסם עכשו מחקר שעשו בקליפורניה ובו חיברו את הילדים לרשת המודדת את מידת תנועתם ו"צובטת" אותם אם הם לא זזים מספיק…חבל שהספר של אורית עוד לא תורגם כי זה ממש חיוני שהם יקראו אותו…

תזונה קדומה ובריאות וזאת בהשוואה לתזונה המודרנית וחולי

21 במאי 2009

ד"ר מרקולה, כמו תמיד מביא מידע מעניין (יש גם וידאו) והפעם סקירה על הרופא הנודע ד"ר פרייס וספרו הפתוח לקריאה לכל
Nutrition and Physical Degeneration
A Comparison of Primitive and Modern Diets and Their Effects
by Dr. Weston A. Price

ד"ר ווסטון פרייס היה רופא שיניים לפני כמאה שנים, והוא הבחין שאצל השבטים החיים בטבע ברחבי העולם, מצב השיניים הוא מצוין וזאת כמובן בהשוואה למצבם הבעייתי של השיניים אצל תושבי ארה"ב. הוא גם ראה את הקשר בין בריאות השיניים ובריאות הגוף והשתמש בזה כמדד לחיים טובים.

הוא שם לב לכמה נקודות מובילות בתזונתם הטבעית של השבטים ואולי גם לנו כדאי לאמצן:
המזון שלהם הוא טבעי, אורגני, לא מעובד ואינו מכיל סוכר (לעתים רחוקות הוא מכיל קצת דבש).
המזון גדל בסביבת התושבים, דהיינו המזון מקומי ותקופתי.
מוצרי החלב לא מפוסטרים אבל מותססים.
חלק גדול מהמזון הוא חי ולא מעובד.
הם אכלו גם בשר, אבל כמובן של חיות טבעיות ולא של חיות שעברו סלקציה גנטית אגרסיבית.
ד"ר מרקולה מוסיף שגם כמויות האומגה 3 היו בתזונה המקורית בערך פי 10 יותר גבוהות והאומגה 6 יותר נמוכות כך שהיחס בינהם היה נכון. ואני מזכירה את הרשימה על התזונה הגלובלית שלנו לעומת תזונת 100 מייל המוצעת.

אולי בגלל זה כדאי לאכול כמו קופים?
זוכרים את האבוריג'ינים… או את המחקר על התזונה מתקופת האבן שהביאה במהירות להבראת סוכרתיים…

החלטת לאכול בריא ונכון, מה תעשה כשתהיה רעב תחפש לאכול גזר או חטיף?

4 במאי 2009

מידת השליטה שלנו בתכנית התזונה הטובה לנו יכולה להיות תלויה באיזור קטן במח הקידמי.
מזמן ראינו שמידת השליטה היא מרכיב חשוב בהוצאה לפועל של החלטות, אבל לא היה מספיק מידע על איזורי המח המעורבים בתהליך.
איזורים שונים במח הקידמי מעורבים בהחלטות מורכבות אבל לא היה ברור למשל איך משקלל המח את הנתונים להחליט בין היתרון הזמני של פרץ סוכר משוקולד לבין היתרון הבריאותי ארוך הטווח של אכילת סלט. הערה אישית – אני הוצאתי מהתזונה שלי סוכר לבן בכלל וכך ההחלטות הרבה יותר פשוטות ונכונות, נראה שסוכר "מבלבל" את השיקולים. אכן הראו שעם הזמן רגישות הלשון לטעם המתוק נעשית קהה ולכן צריכת המתוק הולכת וגדלה עם הזמן. 
חוקרים מקליפורניה בחנו את פעילות המח אצל 37 משתתפים שעשו דיאטה, הצליחו לרזות וגם לשמור על משקלם הנמוך. המשתתפים לא אכלו 3 שעות ואז כשהם מחוברים למכונת fMRI למדידת הפעילות המוחית, נתנו להם לראות 50 תמונות של מזונות שונים. המשתתפים התבקשו לרשום בדירוג בין 1-5 מה לדעתם האישית היא מידת הבריאות ומה מידת הטעם הטוב והמפתה של כל אחד מהמזונות בכרטיסים.
לכל משתתף נבחר מזון אחד שהוא היה ניטרלי עבורו בניקוד, וביחס אליו התבקש המשתתף לבחור אותו או כל אחד מ-49 המזונות האחרים וזאת כשמכונת ה- fMRI בוחנת את הפעילות המוחית שלהם. למרות שכולם הגדירו את עצמם כעושי דיאטה, כמחצית מהמשתתפים בחרו את המזון הטעים/מפתה יותר ואילו האחרים בחרו את הבריא יותר. ההבדל בבחירה נמצא להיות קשור עם איזור המח DLPFC dorsolateral prefrontal cortex, ראו תמונה (כתם ירוק). איזור זה הקשור עם למידה וזיכרון הופעל אצל המשתתפים רק כשהם בחרו מזון בריא יותר על פני מפתה יותר. נראה שאיזור זה פעיל כמו האמא הדואגת שלנו שהסבירה לנו לגמור את הירקות לפני שנפנה לשוקולד…
היכולת שלנו להתמיד בדיאטה ונגזרותיה קשורה עם היכולת שלנו להפעיל את האיזור הזה במוחנו,
Science, 2009, 324(5927), 646-648
מעניין איך מדיטציה תשפיע על פעילות האיזור? שלא לדבר על השפעת ההתעמלות שמפחיתה את הרצון לאכול…

ועוד מחקר השייך להתמכרויות (עשוי להיות מושפע מאיזור ה- DLPFC במח) מראה שראייה של רמז ממכר מובילה לפעולה מהירה להשגתו, וזאת בלי קשר למשך זמן מוארך של צפייה ברמזים אחרים. דהיינו כדי להתמודד עם התמכרות כדאי להשקיע בבלימת הפעולה המלווה את הראייה… דרך אגב, הליכה מהירה יכולה להקל על התמכרות לשוקולד.

זה אכן לא מפליא שמבחני שליטה עצמית שנעשו עם ילדים בגיל 3 ו-5 הראו בגיל 12 קשר עם השמנה אצל הילדים שבחרו לא לדחות סיפוקים.
Arch Pediatr Adolesc Med. 2009;163(4):297-302

פרוקטוז וסירופ התירס, כדאי להיזהר…

4 באפריל 2009

יותר ויותר קולות מתחילים להישמע על הרס הבריאות בארה"ב בעקבות תעשיית התירס שהיום היא נוגסת בעשרות אלפי פריטי מזון בכל סופרמרקט ממוצע. היות שנצברו אצלי הרבה מחקרים בנושא אנסה להביא כאן סקירה מזורזת…זוכרים את סרטוני "הפורענות שבתזונה"?
הבעייה העיקרית המלווה את תעשיית התירס היא הסוכר פרוקטוז. סוכר זה מצוי בכמויות ניכרות בסירופ המופק מהתירס- high-fructose corn syrup HFCS והשימוש המוגזם בו משרה אינספור מחלות מטבוליות. סירופ הפרוקטוז נפוץ ברב המשקאות הקלים ובהרבה מזונות מעובדים כשבממוצע צורך האמריקאי 12 כפיות של הסירופ הזה מדי יום. ההערכה היא שצריכת הפרוקטוז כבר עברה 10% מכלל צריכת האנרגיה היומית בארה"ב. 
כדאי לשים לב שהפרוקטוז משפיע במח על אכילת יתר שזה ההפך מהגלוקוז המשפיע במח על עצירת האכילה. מה דעתכם על קביעת "הערך הפריקטמי" (רמות הפרוקטוז) של המזון שלנו במקום להדגיש כל כך את הערך הגליקמי?
הפרוקטוז אכן יהיה נושא מרכזי בסרט הדוקומנטרי Food, Inc שעומד להגיע…
 
העלייה הניכרת בצריכת HFCS לוותה גם בעלייה בשיעור ההשמנה, לחץ דם גבוה, סוכרת ומחלות כליות בארה"ב.
מטבוליזם הפרוקטוז שונה לעומת המטבוליזם של הגלוקוז המוכר לנו. גלוקוז מנוצל על ידי כל תא מתאי גופנו לעומת זה הפרוקטוז מעובד בתאי הכבד. במצבי דיאטה עתירה מאד בפרוקטוז, זה יכול לגרום להיווצרות כבד שומני (ראה דוגמה לנזקיו) ואף לצירוזיס (שחמת). זה גם מוביל את הפרוקטוז הרבה יותר מהר לשומן לעומת הגלוקוז וזאת אחת הסיבות שמייחסים לצריכת הפרוקטוז את העליה בשיעור ההשמנה. את העלייה בהשמנה אפשר לייחס גם לכך שהפרוקטוז מגביר צריכת מזון וגם לכך שהפרוקטוז מוביל בין השאר לעמידות ללפטין.
Am J Physiol Regul Integr Comp Physiol 2008;295, R1370-R1375
אכן להרזייה כדאי להימנע מצריכת פרוקטוז כי הוא בקלות הופך לשומנים.
J Nutr. 2008 Jun;138(6):1039-46    
Am J Clin Nutr 2009;89 1760-1765

עד לשנות ה- 70 רב הסוכר שצרכנו היה סוכרוז שהופק מסלק סוכר או קנה סוכר, אבל בימינו רב הסוכר שמופק הוא הפרוקטוז שהרבה יותר זול להפיקו מהתירס. המצב מחמיר יותר עם פיתוח ה- “crystalline fructose”  שהוא כולו פרוקטוז. בעוד שסירופ התירס מכיל 55% פרוקטוז, הפרוקטוז הקריסטלי הוא – 99% פרוקטוז (בנוסף הוא גם מכיל מתכות כבדות רעילות כמו עופרת, כספית או ארסן…אבל על זה ברשימה אחרת). הערה – בפירות החביבים עלינו יש כמובן פרוקטוז, אלא ששימו לב לכמויות הגדולות של הפרוקטוז שעליהם הדיון כאן.
היזהרו גם ממשקאות בריאים ושימו לב לאותיות הקטנות שעל תווית הבקבוק, הרבה פעמים הם מכילים את סירופ התירס… בכלל עדיף לשתות פשוט מים.
 
הבעיה המטבולית המובילה של הפרוקטוז היא שהוא מוביל להשמנה ולעמידות לאיסולין וכך גורם, אחרי צריכה מרובה, למחלות המאה שלנו של הסינדרום המטבולי.
Am J Clin Nutr, 2002, 76(5), 911-922
בניתוח על של מחקרים קליניים הראו חוקרים מאנגליה שנזקי בריאות כמו ההשמנה ועלייה של שומנים בדם נראו בצריכה הגבוהה מ- 50 ג' ליום של פרוקטוז (לא נבחנו: רגישות לאינסולין, לחץ דם, נזקי כליות ועוד, אז יש להיזהר מהכרזה שזאת כמות בטוחה לבריאות). נזקים כאלה לא נראו בצריכת כמויות כאלה של עמילן וכך ניתן להבין שנזקי הבריאות אינם נובעים מהערך הקלורי של הפרוקטוז אלא מהאופי הקלורי שלו. בין השאר הפרוקטוז אינו משרה שובע כמו הגלוקוז, להפך, צורכי הפרוקטוז היו רעבים יותר מצורכי גלוקוז…ויתרה מזאת ככל שצורכים יותר פרוקטוז כך נהיים יותר רגישים להשפעותיו.
Am J Clin Nutr. 2008 Nov;88(5):1419-37
צריכת יתר של פרוקטוז נמצאה להחריף מצבי כולסטרול, טריגליצרידים וח' אורית וכך להגביר סיכון להשמנה ולמחלות לב.
Medscape Journal of Medicine, online July 9, 2008

משקאות מומתקים בפרוקטוז (לעומת גלוקוז) קשורים עם עלייה בטריגליצרידים אחרי הארוחה אצל שמנים ובמיוחד לבעלי עמידות אינסולין.
J Clin Endocrinol Metab. 2009 Feb 10

בסקר על בריאות ילדים בשוויץ נמצא כי הילדים השמנים יותר צורכים יותר פרוקטוז במשקאות קלים מהילדים הרזים ויש להם גם פגיעה בכולסטרול ובשומני הדם.
Am J Clin Nutr. 2007 Oct;86(4):1174-8

אמנם הפרוקטוז אי
ו מעלה את רמות הסוכר בדם, אבל הוא אינו מומלץ לחולי סוכרת שכן הוא מזיק למיגוון תהליכים מטבוליים המחריפים את המצב הסוכרתי. למשל פרוקטוז משרה עמידות לאינסולין.
Cell Metab. 2009 Mar;9(3):252-64
ועוד מאמר על הסיכוי המוגבר להשמנה ולעמידות אינסולין בתזונה עתירת פרוקטוז בהשוואה לגלוקוז.
 J Clin Invest. 2009 Apr 20

ועכשו גם על נזקי זכרון, דיאטה עתירת פרוקטוז היתה קשורה (אצל עכברים) עם פגיעה בזכרון המרחבי.
Neurobiol Learn Mem. 2009 Jun 12. Epub ahead of print

אתם מוזמנים לנחש מי מימן את המחקרים שניסו להראות שהפרוקטוז אינו מזיק…

עוד מעט נוכל ליצר לנו שרירים…

1 באפריל 2009

כל הבלוג הזה "שיר השרירים", סובב סביב תפקידם המרכזי של השרירים בחיינו ויחד עם זה גם דן במחיר תפעולם הכבד שמוביל בפועל לצמצום היקפם בכל הזדמנות אפשרית או קושי. היום (עם שפע המזון) זה כבר לא כל כך רלבנטי מבחינה אבולוציונית ואין לנו שום בעייה ל"החזיק" הרבה שרירים, אלא שהביולוגיה שלנו לא עברה עדיין התאמה.
 כאן מדווחים על פריצת דרך של הנדסה גנטית שמובילה להתחדשות תאי גזע לתאי שריר ושתוכל לעזור לחולים, לספורטאים או אפילו לבנות 80 שכבר לא מחדשות את שריריהן…  
צוות  החוקרים האמריקאי שכלל גם את חתן הנובל פרופ' קפצ'י (Mario R. Capecchi), ייצר אצל עכברים מהונדסים "מתג" שיכול לגרום לתאי גזע שריר להתפתח לרקמת שריר.
מכאן ניתן יהיה לפתח גם אצלנו מתג כזה להפעלת רקמת שריר או תרופה לאנשים, כדי שיגדלו תאי שריר במקום תאים שנפגעו, תאים שהתבלו או תאי שריר שאינם עובדים (כמו למשל במחלת ניוון שרירים MS).
החוקרים הראו שהגן המיוחד שהונדס Cre יכול להפעיל תאי גזע שריר בעזרת תרופה ולעודד יצירת רקמת שרירים.

בייחוד לנשים דלות שרירים (כמוני) זאת יכולה להיות בשורה מאד משמחת…
FASEB J. Published online before print March 30, 2009

האמנות מרפאה שמנים ומאריכה חיים

16 במרץ 2009

כבר מזמן רציתי לכתוב על זה אבל עכשו כשהתבוננתי בתמונותיו של צייר קולומביאני גדול, פרננדו בוטרו, זה נראה בדיוק מתאים לבלוג הזה. כולנו אוהבים אמנות אבל לדעתי לא מספיק, ואחת הסיבות היא שאמנות מחייבת התייחסות גורפת ואנחנו הכל כך עסוקים, לא תמיד מוצאים את הזמן להפנות את תשומת הלב הנדרשת. לא בכדי ריפוי מצב כרוני, כמו השמנה אכן מצריך תשומת לב כמו כתיבת בלוג…או אמנות…

מעניין שמוסיקה (ראו למשל את הרשימה "כדאי להקשיב למוסיקה" או "איך שומעים מוסיקה") כן שמרה על מקום טוב בחיינו, אבל בעיקר כי אנחנו משלבים אותה כרקע לחיים השוטפים. תראו אפילו בחדר כושר יודע כמעט כל מתעמל שמוסיקה תשפר את כישוריו וכולם מקשיבים.

אני אמנם מתייחסת כאן אל רלבנטיות ל"שיר השרירים" אבל באנלוגיה תוכלו ליישם את זה לכל תחום שתחפצו. על קולנוע כתבתי כאן איך סרט של שעתיים "קונג-פו פנדה" מראה בצורה מופלאה מה שאני מנסה לנסח כאן במשך שנתיים. אבל אני בטוחה שתוכלו למצוא בקולנוע דוגמאות יותר מתוחכמות…

הפעם בחרתי להפנות תשומת לב אל הצייר בוטרו שבצורה הכי ישירה הראה והמחיש שהשמנה לא חייבת להיות קשורה בחוסר תנועה (ולכן גם לא בחוליים), רק תסתכלו… זה באמת לא מחייב הסברים. אז תליתי לי על המקרר תמונה שלו ואני ממליצה לאוהבי הציור שבינכם לחפש צייר רלבנטי לכם ואת הציור שלו שידבר אל ליבכם, רק להציץ עליו מדי בוקר יעשה לכם טוב ובלי אף מילה.

אולי הגיע הזמן שאני אצליח לשכנע את יוסף (האבא של ילדי) לערוך/לעמד שעור ציור אחד שאוכל להעלות כאן ולהראות איך כל אחד יכול לצייר… מעניין, זאת הפעם הראשונה שאני מנצלת את הרשת לפנייה אישית…  

                                 

אשמח אם מי מכם שיש לו נגיעה בעולם המופלא של האמנות, יביא דוגמאות לכאן…

 

 

ד"ר מרגרט פולנצקי, רופאה אופה

8 במרץ 2009

במקרה (האמנם?) ניתקלתי בבלוג המקסים של הרופאה ד"ר פולנצקי (Dr. Margaret Polaneczky) שאוהבת כל כך לבשל (אבל גם לרזות). הבלוג נקרא הבלוג שאכל מנהטן – The Blog That Ate Manhattan.
הרעיון של השף כמרפא הוא לא זר במחזותינו שכן התזונה היתה מאז ומתמיד כלי להבראה ויחד עם אהבתה של ד"ר פולנצקי לבישול זה הופך את הבלוג שלה למעניין אבל לא רק בבישול אלא גם בנושאי רפואת נשים. בפברואר הבלוג היה שותף לאירוע השבועי Grand Rounds שבו מרוכזים מאמרי רופאים, אחיות ומטופלים מתענייני בריאות…אל תחמיצו את הקישור, יש שם המון רשימות מרתקות…
מה שנחמד בבלוג שלה הוא שבין המתכונים (למשל, בישול ערבי) היא מדברת על כל הנושאים המעניינים אותה כרופאה וכאשה כמו הדיון על השימוש בהורמונים אחרי גיל המעבר והבקורת על אופרה וינפרי שבעצם מקדמת שימוש בהם.
ראו רשימה על בורשט או על מתכוני ארוחת חג ההודיה עם תבשיל הדגים הברזילאי.
שווה ביקור…

בני-זוג נוטים לחלוק גורמי סיכון מטבוליים דומים

2 בפברואר 2009

מאמר שפורסם ב E-MED ואני מביאה אותו כלשונו…
מחקר שפורסם במהדורת ינואר של ה- American Journal of Epidemiology מראה, כי בני-זוג נוטים לחלוק את אותם גורמי סיכון למחלה קורונרית, עם שונות בולטת בדרגת ההתאמה של פקטורים שונים.
 
החוקרים בצעו מטה-אנליזה של 71 מאמרים, שחקרו את ההתאמה בין בני-זוג עבור גורמי הסיכון הסביבתיים המגו'ריים למחלה קרדיווסקולרית. המחקרים כללו סך 424,613 קורלציות בלמעלה מ-100,000 זוגות.
נמצא, כי הפקטורים שהיו בקורלציה החזקה ביותר בין בני הזוג היו עישון ו-BMI. פקטורים נוספים שהראו קורלציה מובהקת כללו לחץ-דם דיאסטולי, טריגליצרידים כולסטרול כללי ו-LDL, משקל ויחס מותן/ירך.
 
יחסים צולבים מובהקים סטטיסטית להתאמה נמצאו בנוסף עבור יתר לחץ-דם, סוכרת והשמנה, ונעו מ-1.6 ל-3.25.
 
החוקרים ניסו להבדיל בין התפקידים של חיים בסביבה משותפת או מציאת בן-זוג דומה כסיבה להתאמה בין בני-זוג עבור גורמי סיכון קורונרים.
 
זיווג עם אדם דומה נראה כמשפיע העיקרי, אך לא באופן מלא, על הדימיון בין בני-זוג בהרגלי עישון, משקל, BMI, לחץ-דם ו-LDL, בזמן שזיווג עם אדם דומה וחיים בסביבה משותפת השפיעו באופן דומה על הדימיון בין בני-זוג בסך הכולסטרול וטריגליצרידים.
 
לדברי החוקרים, נראה כי התוצאות מצביעות על כך שהדימיון הזוגי עבור רוב גורמי הסיכון הקרדיווסקולרים המסורתיים נובע בעיקר מזיווג עם אדם דומה, בזמן שהתרומה של סביבה משותפת הינה וריאבילית מאוד לכל גורם סיכון, ומשפיעה בעיקר על מטבוליזם של שומנים.
 
לדבריהם, הממצאים מציעים כי יהיה שווה לראות האם התערבויות זוגיות עשויות להפחית סיכון קרדיווסקולרי בשני הפרטנרים. 
Am J Epidemiol 2009;169:1-8

אני שתמיד מחפשת פתרונות חדשים לא יכולה שלא לחשוב על היתרונות הגדולים שיהיו לבן זוג כשבן הזוג השני יתחיל בהבראה…

למה הרזים לא משמינים?

23 בינואר 2009

גם בבריטניה גדלה האובססיה לפחד מהתפשטות ההשמנה; כמו שאמר ראש המינהל הרפואי, סיר ליאם דונלדסון – אנחנו ניצבים מול פצצת זמן, ההשמנה. אבל מעניין שיחד עם מגפת ההשמנה, ישנם אלה מאיתנו שיכולים לאכול כל מה שהם רוצים ולא להשמין כלל.
ב- 1967 בחן ד"ר איתן סימס, את מידת ההשמנה של אסירים בוורמונט שקיבלו דרך אגב שחרור מוקדם מבית הסוהר תמורת השתתפותם בניסוי (ראו בקישור הבא פרסום לחלק מתוצאות הניסוי). בניסוי הם נתבקשו לאכול ככל שיוכלו לאכול עד שישמינו 25% ממשקלם. מה שנמצא היה שחלק מהאסירים לא הצליחו להשמין אפילו כשאכלו 10,000 קלוריות ליום ומכאן הסיקו החוקרים שיש כאלה שאינם יכולים להשמין.
J Clin Invest. 1971 May; 50(5): 1005–1011
 
ברוח הניסוי הנ"ל החליטו ב- BBC Horizon (התוכנית תשודר ב- 26 לינואר) לגייס 10 מתנדבים רזים (לא בגלל שעשו דיאטה) ולעקב אחריהם במשך 4 שבועות כשהם מנסים לאכול כמה שיותר מאכלים משמינים כמו פיצה, קצפת, צ'יפס, שוקולד. המשתתפים נתבקשו ללכת מעט, פחות מ- 8000 צעדים ביום וגם לא לעשות התעמלות.
אחת המשתתפות, סטודנטית לרפואה קתרין חנן בת 21, סיפרה שהיא לא עושה דיאטה וגם לא התעמלות ותמיד אוכלת כל מה שבא לה. יחד עם זה היא מעולם לא היתה שמנה והחברים שלה די "שונאים" אותה בגלל זה… הייתי מציעה לחברים לקרוא את הרשימה "עגלגלות וברכה בצידה".
המשתתפים בניסוי נתבקשו לאכול כפול קלוריות ממה שהם אוכלים בדרך כלל שזה היה בערך 3500 קלוריות ליום לנשים ו- 5000 קלוריות ליום לגברים. התוצאות אכן תומכות בתפיסה שיש לחלק מהחוקרים (כמו ד"ר לייבל) והיא שלגוף יש מדד משקל טבעי שאליו חותר הגוף להגיע ממצבים שונים. אבל זה לא כל הסיפור, ההערכה היא שרק כ- 50% מהמשקל הם תוצאה של הגנים שלנו ויש עוד מרכיבים סביבתיים המשפיעים מאד על משקלנו.
ההשתתפות בארבעת השבועות של הניסוי "לאכול טון" היתה קלה לחלק מהמשתתפים יותר מאשר לאחרים. למשל, לאחד מהם, ספורטאי ואצן היה קל לאכול הרבה אבל מאד קשה עם האיסור על פעילות גופנית.
אחרי 4 שבועות השמינה קתרין 3.5 ק"ג שהם כ- 7% ממשקלה ואילו תומס, האצן, השמין 5.5 ק"ג שהם כ- 9% ממשקלו. מעניין ששנים מהמשתתפים לא הצליחו לאכול כ"כ הרבה, אחד השמין רק חצי ק"ג ואילו השני השמין 5.7 ק"ג אבל בעיקר בחלבון ואחוז השומן גופו אפילו פחת. אפילו מקבוצה כזאת קטנה אפשר כבר לראות שיש דרכים רבות לנהל את הקלוריות של אכילת היתר ולכן היא לא תמיד מובילה להשמנה. מעניין להוסיף שבין הרזים שהשמינו, כולם חזרו מהר מאד למשקלם הראשוני אחרי שהניסוי נפסק…
 
לאלה מכם שמכירים את עבודתי על השמנת הילדים, בוודאי תזכרו את איור המתקלחות שבו קל לראות את ניהול הכלכלה השונה של האוכל=מי המקלחת. המתקלחת משמאל מפנה את רב הקלוריות של האכילה לתנועה ולחום (המים מתפזרים) ואילו המתקלחת שמימין מפנה את רב הקלוריות למאגר (אין בזבוז מים).